תקופת השיקום
תקופת שיקום (אנגלית: Reconstruction, ידוע בעברית גם כבנייה מחדש ורקונסטרוקציה) הוא כינוי לתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1877) כשניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח של המלחמה. מבין הסוגיות שאליהן התיחס השיקום נמנים חזרת מדינות הקונפדרציה לאיחוד, מצבם של מנהיגי הקונפדרציה, ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. הנושאים הללו עוררו זעם ומחלוקת רבים, כך שעד סוף שנות השבעים למאה ה-19, כשל נסיונו של השיקום לשלב את העבדים המשוחררים לתוך החברה בתור אזרחים שווי זכויות.
ניתן לחלק את השיקום לשלושה שלבים עיקריים: השיקום הנשיאותי (1863-1866), כשהנשיאים אברהם לינקולן וג'ונסון ניהלו מדינויות מתונה כלפי מדינות הדרום; השיקום הרדיקלי (1866-1873), כשהרפובליקנים הרדיקלים נטרלו את הנשיאות ופתחו במדיניות שהדגישה את הענשת הדרום ואת מתן זכויות האזרח לשחורים; והגאולה (1873-1877), כשלבנים גזעניים השתלטו על מדינות הדרום והדיחו את הפוליטיקאים הרפובליקנים בהן. עקב זאת וחוסר עניין גובר מצד הצפון, תם עידן השיקום במסגרת בחירות 1877.
תוכן עניינים |
[עריכה] נושאים עיקריים של השיקום
[עריכה] ריכוז הכוחות
לפני מלחמת האזרחים, היה נפוץ רעיון הזכויות המדינות בארצות הברית, לרוב בדרום. למעשה, מדינות הדרום נימקו את פרישותיהן האינדיבואליות מהאיחוד דרך זכויות המדינות הניתנות בתיקון העשירי לחוקת ארצות הברית. עם זאת, במלחמת האזרחים הוכיח הנשיא לינקולן כי מחוז הכוח אינו במדינות אלא בוושינגטון הבירה, אצל הממשלה הפדרלית. למדינות הדרום, בעקבות תבוסתן הצבאית והריסתן הכלכלית, לא נותרה ברירה אלא להסכים עם הצפון המנצח.
אך המחלוקת לא הסתיימה בכך. במשך המלחמה, לינקולן ריכז את הכוח לא רק בוושינגטון אלא בבית הלבן, למורת רוחם של חברי קונגרס ארצות הברית. הם הבינו שאי אפשר יהיה לשנות את מאזן הכוחות בעוד מכהן לינקולן גיבור המלחמה; אך חולשתו של יורשו אנדרו ג'ונסון נתנה להם הזדמנות לתפוס את מוסרות השלטון.
[עריכה] החזרת הדרום לאיחוד
בתקופת השיקום, רווחו שתי דעות עיקריות בנוגע להחזרת מדינות הדרום לאיחוד. הראשונה, אותה דעה של לינקולן וג'ונסון, התבססה על העקרון שכל פרישה מהאיחוד היא בלתי חוקית, ומדינות הקונפדרציה לא היו עצמאיות אלא מרדניות. לפיכך, אין להחזיר את מדינות הדרום, אלא להכריח אותן לאשר את החוקים שנוצרו כשהן "נעדרו", כלומר התיקון השלושה עשר, שחרור העבדים. טענת הדעה השנייה, זאת של הרפובליקנים הרדיקלים, היא שיש להעניש קשות מדינות הדרום ולהקשות על חזרתן לאיחוד. המאמינים בדעה זו גם השתמשו באזרוח השחורים ובמתן זכויות להם כתנאי לחזרת המדינות.
[עריכה] מעמדם של העבדים המשוחררים
אחרי מלחמת האזרחים, מעמדם החוקי של העבדים המשוחררים היה מעורפל ביותר. כאמור, התיקון השלושה עשר שחרר את העבדים, אך לא קבע בדיוק מה מעמדם. לא היה ברור האם יש לאזרח את העבדים המשוחררים ולתת להם את זכות ההצבעה. בסופו של דבר, הקונגרס הכריע, ואושרו התיקונים הארבעה עשר והחמישה עשר שהשיגו את המטרות האלו.
[עריכה] תולדות השיקום
בעוד התמשכה המלחמה, לינקולן יצר את תוכנית עשרת האחוזים. לפיה, התנאים היחידים שיועמדו בפני מדינות הדרום החוזרות יהיו (1) אישור התיקון השלושה עשר (2) והישבעות שבועת נאמנות לארצות הברית על ידי עשרה אחוזים בלבד מקהל הבוחרים ב-1860. הנשיא ג'ונסון אימץ תוכנית דומה, שלא הייתה חריפה מזו של לינקולן. עד סוף 1865, כל מדינות הדרום חזרו לאיחוד במסגרת התוכנית הזאת.
יחד עם זאת, הרפובליקנים הרדיקלים כלל לא התכוונו להשתתף בתוכנית מתונה ופייסנית כזאת. בהתחלה, התנגדותם באה לידי ביטוי בהרחקת חברים דרומיים מהיכל הקונגרס, סמכות שניתנת לחברי הקונגרס בחוקה.
אחרי כן, הרפובליקנים החליטו לקחת את מוסרות השלטון ולהפוך את תהליך השיקום. בתגובה לחוקים הגזעניים שמיהרו ממשלות הדרום לחוקק, הוצעו חוק זכויות האזרח של 1866 וחוק לשכת העבד המשוחרר (שהעניקה סיוע חירום לשחורים בדרום). בצעד אגרסיבי ביותר, הקונגרס עקף את הווטו שהטיל ג'ונסון על שתי הצעות החוק ואישר אותן ברוב גדול. הרפובליקנים הציעו אחרי כן את התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. תיקון פורץ דרך ומהפכני זה איזרח את כל הנולד בתחום ארצות הברית, העניש מדינות ששללו את זכות ההצבעה מעבדים משוחררים, ונתן לממשלה הפדרלית סמכויות להגן על זכויות האזרח. ג'ונסון שכנע את מדינות הדרום לא לאשר את התיקון, והדבר דחה את אישורו במשך שנתיים.
בעוד מעשה מרחיק לכת, הקונגרס ביטל את חזרתן של מדינות הדרום לאיחוד והעמיד בפניהן תנאים קשים. לפי תוכניתו, מחצית מקהל הבוחרים ייאלצו להישבע נאמנות, וכל מדינה חוזרת תצטרך לאשר גם את התיקון הארבעה עשר. נוסף על כך, חוקק חוק השיקום, שחילק את מדינות הדרום לחמישה מחוזות צבאיים. תחת השגחתו הקפדנית של צבא ארצות הברית נוצרו ממשלות חדשות ונערכו בחירות בכל מדינות הדרום -- שחורים הצביעו, חיילים ופוליטיקאיים קונפדרטיים לא.
בבחירות לנשיאות ב-1868, ניצח מועמד המפלגה הרפובליקנית, יוליסס גרנט ברוב קלוש. גרנט ויועציו הבינו שהשחורים עשויים היו להוות גוש תמיכה גדול עבוד מפלגתם. לכן הם עודדו את התיקון החמישה עשר לחוקת ארצות הברית, האחרון של תקופת השיקום. תיקון זה אוסר על שלילת זכות ההצבעה מכל אזרח על רקע גזעי או אתני.
למרות הכל, כעבור כמה שנים החל השיקום לגווע. עוז התנגדותם של הלבנים בדרום לחוקים ולתיקונים של התקופה הִקשה על אכיפתם, וזאת על אף חוקים נוספים שנחקקו כדי לחזק את הקודמים. קמו ארגונים כגון הקו קלוקס קלאן שניצלו את כעסם של הלבנים המובסים של הדרום כדי להפיץ מסר גזעני ולוחמני. עד תחילת שנות השבעים למאה ה-19, הצפון כבר התפנה לעניינים אחרים מהתאוששות הדרום והתקדמות השחורים. הרפובליקנים מצאו גוש תמיכה חדש במהגרים הנוהרים מאירופה, ותושבי הצפון היו עסוקים בכלכלה הקפיטליסטית. לכן קל להבין שלא נשמעו קולות התנגדות, כשהחל מ-1873 לבנים גזעניים, המכונים גואלים, השתלטו על הדרום. גואלים אלה השתמשו בכוח כדי למנוע משחורים להצביע ולנטרל פוליטיקאים רפובליקניים. עד 1877, אמצעי זה הצליח להחזיר ללבנים את כוחם הטרום-מלחמתי בכל מדינות הדרום. סופו הרשמי של השיקום התרחש באותה שנה. כדי להבטיח את תמיכתו של הדרום בבחירות לנשיאות, המועמד הרפובליקני, רתרפורד הייז הסכים להסיר את כל הכוחות הצבאיים השוהים בדרום לאחר השבעתו בעסקה שכונתה פשרת 1877.
[עריכה] מורשת השיקום
רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים כי השיקום כשל. התיקונים לחוקת ארצות הברית והחוקים הנלווים היוו מהפכה חוקתית, אך זאת לא שוקפה במהפכה חברתית. רק חמש עשרה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים, ה"שיירקרופינג", חוזים שקשרו פועלים שחורים למעסיקים כלכלית בתנאי מגורים ותברואה נוראים, החליפו את העבדות, אלא שחסר האינטרס הכלכלי שהיה לבעלים בעבדיהם. במשך 75 השנים הבאות, ממשלות המדינות הדרומיות חוקקו אינספור חוקים גזעניים ("חוקי ג'ים קרואו") ומפלים תחת הנימוק המוטעה "מופרד אך שווה". רק בשנות השישים של המאה העשרים, עם הצלחת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, השיקום בא סופית לידי ביטוי.
