- DarkWiki

הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (ידועה גם כקוריאה הצפונית; בקוריאנית: 조선민주주의인민공화국) היא מדינה במזרח אסיה, בחלקו הצפוני של חצי האי קוריאה. המדינה גובלת בקוריאה הדרומית בדרום-מזרח, בסין בצפון ובמערב, ובחלק קטן מאוד ברוסיה בצפון-מזרח.

[עריכה] היסטוריה

לאחר מלחמת העולם השנייה, עקב תבוסת האימפריה היפנית לבעלות הברית, חולק חצי האי קוריאה שנשלט עד אז על ידי היפנים, בין הסובייטים שקיבלו את השליטה מצפון לקו הרוחב 38 לבין האמריקאים ששלטו מדרום לקו זה. ב-1948/49 עזבו הכוחות האמריקאים את דרום קוריאה והארמייה ה-4 של הסובייטים את צפון קוריאה. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה (קוריאה הצפונית) הוכרזה רשמית ב-9 בספטמבר 1948.

הסובייטים העדיפו להעלות לשלטון פעילים קוריאנים-קומוניסטיים שהעבירו את שנות מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. לפיכך, בפברואר 1946, המנהיג הקוריאני הגולה, קים איל סונג, הועמד בראש 'הוועד העממי הזמני' שב-1948 הוחלף בשם הרשמי של המדינה החדשה- הרפובליקה הדמוקרטית העממית קוריאה. קים איל סונג התמנה לראש הממשלה של המדינה החדשה, ולאחר מכן גם לנשיא, החל משנת 1972. ממשלתו של קים איל סונג יישמה במהירות מערכת בסגנון קומוניסטי כמו בברית המועצות, כשכל הכוח השלטוני נמצא בידי מפלגת הפועלים של קוריאה, שקים איל סונג עמד בראשה.

במקביל, החל היישום של כלכלה קומוניסטית-ריכוזית. הרפורמה האגררית של 1946 חילקה מחדש את האדמות החקלאיות לאיכרים העניים וחסרי האדמה. ההלאמה של מפעלי התעשייה המסחר והבנקים שהיו ברובם בבעלות יפנית או יפנית-קוריאנית הביאה לכך שכ-70% מאמצעי הייצור ב-1946, וכ-90% ב-1949, היו בבעלות המדינה.

[עריכה] מלחמת קוריאה

ביוני 1949, לא הייתה נוכחות צבאית אמריקאית בקוריאה הדרומית, וההגנה של הדרום בוצעה על ידי צבא חלש ולא מנוסה. בניגוד לכך, צבא קוריאה הצפונית היה גדול, חזק ומאומן. בנוסף, הצבא קיבל ייעוץ מהסובייטים והיה לו גרעין של יוצאי צבא שנלחמו בגרילות אנטי יפניות עם הסינים הקומוניסטים.

בתחילה דחה סטלין פעם אחר פעם את בקשותיו של קים איל סונג לפלוש לקוריאה הדרומית, אולם בסוף 1949, לאחר עלייתם לשלטון של הסינים הקומוניסטים ולאחר שברית המועצות פיתחה נשק גרעיני הוא שקל מחדש את הבקשה, ובינואר 1950 ניתן סופית האישור לארגן פלישה לקוריאה הדרומית. יועצים ומדריכים סובייטים החלו לתכנן את הפלישה לדרום ולאמן יחידות צבא צפון קוריאניות. עם זאת, סטלין הבהיר שכוחות סובייטים לא יתערבו ישירות במלחמה ולא ישלחו כוחות סובייטים גם במקרה של משבר צבאי קשה. צבאו של קים איל סונג פלש במפתיע לקוריאה הדרומית ב-25 ביוני 1950, כבש את סיאול והגיע קרוב לדרום חצי האי.

באוקטובר כבשו מחדש כוחות האומות המאוחדות את סיאול, והתקדמו צפונה עד פיונגיאנג. ממשלת קוריאה הצפונית נמלטה לסין. בנובמבר חצו כחצי מיליון חיילים סינים את נהר יאלו (הגבול בין סין וקוריאה הצפונית), חברו לחיילי קוריאה הצפונית וכבשו את פיונגיאנג בדצמבר 1951 ואת סיאול בינואר 1952. במרץ, כבשו כוחות האו"ם שוב את סיאול והתקדמו לעבר צפון קוריאה. ב-1953 חתמו בפנמונג'ום צפון קוריאה וסין על הסכם שביתת נשק עם דרום קוריאה וכוחות האו"ם.

בסיום המלחמה ביצר מחדש קים איל סונג את שליטתו הגמורה בקוריאה הצפונית. הצבא תמך בו והוקיר את ההתמדה שלו נגד הכיבוש היפני, שנופחה על ידי תעמולה ופולחן אישיות מסיבי. מנהיג הקומוניסטים הדרום קוריאנים, פאק הון יונג הואשם בכישלון לגרום לדרום קוריאנים לתמוך בקוריאה הצפונית במהלך הכיבוש, והוצא להורג לאחר משפט ראווה ב-1955.

רבים מהדרום קוריאנים שערקו לקוריאה הצפונית בשנים 1945-1953 הואשמו בריגול למען קוריאה הדרומית ובפשעים אחרים ונרצחו, נכלאו או הוגלו לכפרים נידחים. יריבים פוטנציאליים מקבוצות אחרות כמו קים טו בונג הוצאו להורג גם כן.

[עריכה] שנות ה-50 וה-60

ב-1954, לאחר מלחמת קוריאה, בוצעה תוכנית הלאמה של החוות החקלאיות וזו לוותה במרידות איכרים ובשימוש בכוח מצד המדינה. ב-1958 הסתיים סופית תהליך ההלאמה של החקלאות, המסחר, הבנקאות וכן של שאר הסקטורים של כלכלת המדינה.

לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום מסיבי של הכלכלה הצפון קוריאנית, בתוכנית החומש של השנים 1954-1956 הוחזרה רמת התפוקה של לפני המלחמה. בשנות ה-50 וה-60 עלתה בהתמדה רמת החיים של הצפון קוריאנים והייתה טובה אף מזו של קוריאה הדרומית, הודות לסיוע כלכלי מסיבי מצד שתי הענקיות הקומוניסטיות השכנות - ברית המועצות וסין. באמצע שנות ה-60 הלך והסתבך מעמדה של קוריאה הצפונית עקב הפיצול הסיני-סובייטי. ברית המועצות טענה כי קוריאה הצפונית עומדת לצד סין, אך למעשה קים איל סונג קיווה שיהיה סכסוך בין המעצמות, וכך תוכל קוריאה הצפונית לקיים מדיניות יותר עצמאית.

התוצאה הייתה ירידה חדה יחסית בסיוע הסובייטי שלא היה יכול להיות מוחלף בסיוע הסיני. האהדה של קים איל סונג למדיניות של מאו צה טונג הייתה מוגבלת: בעוד שתמך במדיניות "הזינוק הגדול קדימה" הוא התנגד למדיניות "מאה פרחים יפרחו" ומהפכת התרבות בטענה שהן מסוכנות. האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית הייתה "מרקסיזם-לניניזם", אותה האידאולוגיה של ברית המועצות. באמצע שנות ה-60 החל קים איל סונג להחליף אותה בגוצ'ה- תורה אותה פיתח מאמצע שנות ה-50. אידאולוגיה זו עיקרה שהמדינה צריכה להיות עצמאית ככל האפשר, במטרה להתנתק מתלות במדינות אחרות וכך להבטיח נאמנות מוחלטת למנהיג. כדי לבסס את עריצותו עודד קים איל סונג פולחן אישיות קיצוני כלפיו. הוא העניק לעצמו את התואר "המנהיג הדגול" ופעל להאדרת שמו בעזרת אמצעי התקשורת ומערכת החינוך.

[עריכה] שנות ה-70 עד היום

מאמצע שנות ה-70 הדרדר המצב הכלכלי במדינה מסיבות שונות, אך במקום שיימצאו לכך פתרונות מעשיים מטעם המדינה, החלו השלטונות בקיום תעמולה מסיבית לעידוד התפוקה. בתחילת שנות ה-80 החל קים ז'ונג איל, בנו של קים איל סונג המנהיג להשתלב בהנהגה והוא נבחר למעשה ליורשו של קים איל סונג. הוא סילק פקידי מפלגה ומינה במקומם צעירים שהיו נאמנים לו.

בשנות ה-80 המשיך המצב הכלכלי במדינה להידרדר וה-תמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש עמד על כשמינית מזה של קוריאה הדרומית. ב-1991 נותרה קוריאה הצפונית מבודדת עוד יותר בזירה העולמית לאחר שברית המועצות התפרקה וסין בעצמה כבר הייתה במהלך מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק.

ב-1994 נפטר קים איל סונג מהתקף לב, ובנו קים ז'ונג איל ירש אותו והמשיך במדיניות תוקפנית כלפי חוץ ובמדיניות פנים הכוללת דיכוי ותעמולה בלתי פוסקת.

מאמצע שנות ה-90 ידעה המדינה רעב קשה שבמהלכו מתו בין 600,000 ל-900,000 איש. בעקבות המצב הקשה, מאז 1997 מתבצעים נסיונות בריחה מקוריאה הצפונית לסין, אף על פי ששלטונות שתי המדינות מנסים למנוע זאת.

ב-15 ביוני 2000 נערכה פגישה היסטורית בין קים ז'ונג איל לבין נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, שבמהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל. כמו כן חתמו השניים על הצהרה משותפת למען איחוד עתידי בין שתי הקוריאות. מאז ההכרזה לא חלה התקדמות משמעותית בנושא.

באוגוסט 2005 נערכו דיונים בין קוריאה הצפונית ונציגי ארצות הברית, סין, רוסיה, דרום קוריאה ויפן שבמהלכן חתמה קוריאה הצפונית על הפסקת פיתוח נשק גרעיני בתמורה לסיוע בשווי מיליארדים. עם זאת, המדינה לא הפסיקה את נסיונות הפיתוח, ובחודש יוני 2006 ערכה קוריאה הצפונית מספר ניסויי טילים לטווח ארוך, דבר שגרם למתיחות מחודשת עם יפן וארצות הברית. ב-9 באוקטובר 2006 דווחה סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית על ביצוע ניסוי גרעיני שהוגדר "מוצלח". גורמים ביטחוניים בקוריאה הדרומית אישרו כי רעד תת-קרקעי הורגש באזור באותו בוקר. בתגובה לניסוי הועלתה כוננות הביטחון בקוריאה הדרומית ויפן.

[עריכה] פוליטיקה

בראש המדינה עומד נשיא הנבחר להלכה ל-4 שנות כהונה בידי המוסד המחוקק. במוסד המחוקק, האספה הלאומית העליונה, 687 צירים הנבחרים בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. הנשיא ממנה את הראש הממשלה והשרים. המפלגה השלטת במדינה היא מפלגת הפועלים של קוריאה.

עם הקמתה באופן רשמי של קוריאה הצפונית ("הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה") בשנת 1948 אושרה חוקה. בשנת 1972 כוננו חוקה חדשה שתוקנה בשנת 1992 ובשנת 1998.

המערכת הפוליטית בקוריאה הצפונית מוגבלת כולה אל תוך מסגרת אחת - המפלגה הקומוניסטית- "מפלגת הפועלים של קוריאה". המערכת הפוליטית הצפון קוריאנית בנויה על בסיס עקרון הריכוזיות. רובו המוחלט של הכוח הפוליטי מצוי בידי אליטה קטנה מאוד מחוג מקורביו של קים ז'ונג איל.

בשינוי האחרון של חוקת קוריאה הצפונית, בשנת 1998, מוכרז הנשיא המנוח, קים איל סונג, כ"נשיאה הנצחי של קוריאה הצפונית", ומאצילה, למראית עין בלבד, חלק מסמכויותיו על גופים ואישים אחרים. בפועל, כאמור, מצוי כל הכוח בידיו של בנו, קים ז'ונג איל, המחזיק במספר רב של תארים רשמיים בהם: ראש המפלגה, ראש הצבא, מזכ"ל המפלגה ועוד. עם זאת, כחלק מפולחן האישיות שלו, יש לכנותו "המנהיג היקר", בעוד אביו, הנשיא הנצחי, מכונה "המנהיג הדגול".

[עריכה] פגיעה בזכויות אדם

על פי דיווחים שונים מתבצע כיום בקוריאה הצפונית "רצח עם פוליטי", במסגרתו נכלאים מאות אלפי מתנגדי משטר (או חשודים בהתנגדות למשטר) ובני משפחותיהם במחנות מאסר הפזורים ברחבי המדינה. על פי עדויות של עריקים צפון קוריאנים, נערכים במחנות אלו ניסויים כימיים על האסירים, ומשפחות שלמות מושמדות בתאי-גזים שקופים, בזמן שמדענים צופים בהם ורושמים מסקנות.

[עריכה] מחאות ברחבי העולם

[עריכה] כלכלה

הכלכלה בקוריאה הצפונית היא ריכוזית, כלומר ענפי הכלכלה נמצאים בשליטת המדינה. החוות מולאמות וכך גם מפעלי התעשייה, המסחר והבנקים. לאחר מלחמת העולם השנייה תועשה קוריאה הצפונית בסגנון סובייטי והיא שמה דגש על תעשייה כבדה. בשנות ה-80 נכנסה למשבר כלכלי, שהגיע לשיאו באמצע שנות ה-90 לאחר התפרקותה של ברית המועצות, שכבר לא נתנה לה סיוע. אסונות טבע קשים שפקדו את המדינה גרמו לרעב כבד שבמהלכו מתו למעלה מחצי מיליון איש. עד היום סובלים צפון קוריאנים רבים ממחסור בחשמל, מים ואוכל הן עקב אסונות הטבע והן עקב המשטר במדינה.

[עריכה] תחבורה

מערכת התחבורה בקוריאה הצפונית פותחה מאוד תחת השלטון היפני, אך ניזוקה קשות במלחמת קוריאה. לאחר המלחמה שוקמה התחבורה בצורה אינטנסיבית. כיום סובלת מערכת התחבורה במדינה ממחסור בדלק ומתחזוקה רעועה. אין נתונים רשמיים על מערכת התחבורה במדינה או שאינם מהימנים.

[עריכה] רכבות

מערכת הרכבות במדינה מפותחת וכוללת כ-5,224 ק"מ מסילות ברזל המתחברות ב-11 נקודות למערכת המסילות של סין (החשובות: סינאויג'ו-דנדונג ונאמיינג-טומן) ושל רוסיה (חסאן-. לאחרונה נפתח קו ראשון מאז הפילוג בין קוריאה הצפונית והדרומית. חלק גדול מהרכבות מונעות בחשמל. כ-70% מהתוצרת התעשייתית מתנהלת באמצעות רכבות. בפיונגיאנג הבירה פועלת רכבת תחתית (מטרו). מסילת רכבת חשובה בצפון המדינה מחברת בין רג'ין ונמיאנג.

[עריכה] כבישים

אורכם הכולל של הכבישים במדינה מוערך בכ-31,200 ק"מ. חלקם של הכבישים בהובלה של משאות ובני אדם קטן ביחס לרכבת. יש מעט כבישים מהירים במדינה (פיונגיאנג-ווונסאן החשוב שבהם).

[עריכה] נמלי ים

[עריכה] נמלי תעופה

נכון ל-2003 בקוריאה הצפונית היו 78 נמלי תעופה פעילים. במדינה נמל תעופה בינלאומי אחד, בפיונגיאנג הבירה, סונאן. חברת התעופה הלאומית אייר קוריו מפעילה שירותי תעופה פנימיים וחיצוניים ולה כ-25 מטוסי נוסעים מתוצרת רוסית. נמלי תעופה חשובים נוספים נמצאים בצ'ונגג'ין, ורג'ין.

[עריכה] דמוגרפיה

האוכלוסייה של קוריאה הצפונית היא אחת האוכלוסיות היותר הומוגניות בעולם כולו מבחינת המגוון האתני, כאשר האוכלוסייה הלא קוראנית היחידה במדינה הן קהילות קטנות מאוד של סינים ויפנים. שאר האנשים שאינם קוראנים הם תושבים זמניים, בעיקר רוסים, מזרח אירופאים, סינים ווייטנאמים.

מבחינה פורמאלית האוכלוסייה הקוריאנית היא אוכלוסייה אתאיסטית, וזאת למרות שיש לה מורשת עתיקה של בודהיזם, שמאניזם וקונפוציאניזם. הנצרות הגיעה למדינה בסביבות המאה ה-16, אך היא תפסה תאוצה רק במאה ה-19 כאשר האירופים הקימו בשטחי קוריאה בתי ספר, בתי חולים ומבנים מודרניים אחרים. למרות שכיום יש במדינה קבוצות דתיות שונות, מרבית הראיות מצביעות על כך שהממשלה אוסרת כל פעילות דתית.

[עריכה] גאוגרפיה

פני השטח מורכבים בעיקר מהרים (כ-80% מהמדינה) ואלה המופרדים על ידי עמקים צרים ועמוקים. המישורים לאורך החוף רחבים במערב המדינה ומקוטעים במזרח.

האקלים במדינה הקוראנית מתאפיין בקיץ חם בדרום המדינה וממוזג באזור הצפוני, ואילו החורף קר בדרום וקר מאוד בצפון. המשקעים יורדים בעיקר בקיץ. הטמפרטורה של החודש החם ביותר (חודש יולי) היא 22-24 מעלות, ושל החודש הקר ביותר (חודש פברואר) היא (9-)-(4-).

[עריכה] תיירות

למרות הקושי הרב לבקר במדינה, בקוריאה הצפונית אתרים רבים המשלבים את יצר התיירות של הנוהים אחר מונומנטליות קומוניסטית, לבין העניין בתרבות המסורתית הקוריאנית השמורה גם היא היטב.

פיונגיאנג, בירת הרפובליקה, היא מופת למונומנטליות הסטליניסטית, עיר נקייה ביותר, מורכבת מבתי מגורים ומונונמנטים קומוניסטיים סמי-רליגיוזיים מרשימים, המפארים את המהפכה הקומוניסטית. בין המונומנטים המרשימים בולט במיוחד הוא מגדל רעיון הצ'וצ'ה, ולמרגלותיו מספר פסלים מרשימים המייצגים מספר תפקודים חברתיים בקומוניזם הצפון קוריאני אשר בו בניגוד לאחיו הסובייטי קיימים שלושה מעמדות: הפועל ,החקלאי והמשכיל אשר ביחד מרכיבים את סמלה הייחודי של מפלגת הפועלים של קוריאה.

מונומנטים נוספים הם גבעת המנסודאה: פסל דו צדדי אדיר ממדים בעל מאות דמויות חקוקות במתכת אשר במרכזו דמותו של המנהיג קים איל סונג בגובה עשרות מטרים; קשת האיחוד של חצי האי הקוריאני בו נראות 2 דמויות נשים קוריאניות מחזיקות את מפת חצי האי השלמה; שער הניצחון הגבוה משער הניצחון בפריז, פסל ה"צ'ולימה", מונומנט מיוחד שנבנה לציון 60 שנה לייסוד מפלגת הפועלים של קוריאה בה מוצג סמל המפלגה; בקו הרקיע של פיונגיאנג שולט מלון ריוגיונג בצורת פירמידה בגובה 105 קומות אשר רק שלדת המבנה הושלמה כאשר הבין המשטר כי השלמתו תהא כרוכה בהוצאה כה רבה.

התיירות בפיונגיאנג מתנהלת בסדרה של מלונות ענק בני 40 קומות, אשר מארחים בכל עת 10 תיירים לכל היותר. תיירים נדירים אלו מעידים כי לא הצליחו להבחין בכל תייר במלון פרט להם עצמם. רוב המלונות ממוקמים באיים מיוחדים בנהר החוצה את פיונגיאנג על מנת למנוע מהתיירים לטייל בלילות ללא מלוויהם מטעם הממשלה.

[עריכה] קישורים חיצוניים