משה קצב

משה קצב
תאריך לידה	5 בדצמבר 1945 (1945-05-12, )(בן 62)
תאריך עלייה	1951
ממשלות	21, 22, 23, 24, 27
כנסות	9 - 15
סיעות	הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת
תפקידים בולטים	נשיא המדינה סגן ראש הממשלה שר התיירות שר התחבורה שר העבודה והרווחה

משה קצב (נולד ב-5 בדצמבר 1945), נשיאה השמיני של מדינת ישראל, פוליטיקאי ישראלי שכיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל.

התפטר מתפקידו כנשיא מדינת ישראל, לאחר שבהסדר טיעון (ממנו נסוג מאוחר יותר), הודה שביצע עבירות מין בעובדותיו, במהלך כהונתו כנשיא.

[עריכה] ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת

משה קצב נולד בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה בייחוסה לגולי בבל. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. כשהיה בן 6 עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה שוכנה בתחילה במעברת שער העלייה (הצלקת שבפניו היא מזכרת מהנפילה בשער העלייה), ולאחר מכן עברה המשפחה למעברת קסטינה, שלימים התפתחה לעיירה קריית מלאכי. במעברה איבד את אחיו התינוק ציון, שנספה בעת השטפונות הקשים של שנת 1951 (אח נוסף, אהרון, נפטר עוד באיראן, ביזד). את לימודי התיכון עשה בכפר הנוער בן שמן ובבית הספר התיכון "באר טוביה". את שירותו הצבאי עשה בחיל הקשר והוצב במפקדת גיסות השריון. הוא קיבל חופשות רבות כדי לסייע לפרנסת המשפחה.

לאחר שירותו הצבאי עבד כפקיד בבנק הפועלים וכאסיסטנט במכון וולקני. שימש כעיתונאי מקומי ב"ידיעות אחרונות" וכיהן כנשיא "צעירי בני ברית", שם הכיר את רעייתו גילה. לאחר שחסך כסף למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1969 היה יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל באוניברסיטה העברית. הוא היה הסטודנט הראשון מקריית מלאכי, והפך לימים לראש המועצה בגיל 24. כיהן בתפקיד חודשים ספורים בלבד, ואז הודח בידי מתנגדיו. שב לכהן בתפקיד ראש מועצת קריית מלאכי בין השנים 1974-1981.

השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים ונמנה עם הכוחות שצלחו את תעלת סואץ.

[עריכה] בכנסת ובממשלה

בגיל 32 נבחר לכנסת התשיעית מטעם רשימת הליכוד. כיהן בממשלת מנחם בגין בתפקיד סגן שר הבינוי והשיכון לענייני שיקום השכונות (בשנים 1981 - 1984). בממשלת האחדות הלאומית הראשונה (1984) מונה לתפקיד שר העבודה והרווחה, והפך לשר הצעיר ביותר מאז קום המדינה (שיא שנשבר כמה שנים אחר כך על ידי אריה דרעי). ב-1988 מונה לשר התחבורה וחבר בקבינט הביטחוני.

התקדמותו הפוליטית המהירה הייתה תוצאה של השגו בבחירות במרכז הליכוד, שבו נבחר במסגרת "השביעיות" למקום ראשון. בין הסיבות להפיכתו לדמות אהודה ניתן לציין את מתינות התבטאויותיו.

בעת שמפלגתו הייתה באופוזיציה, בין השנים 1992-1996, כיהן קצב כיו"ר סיעת הליכוד. בהתמודדות הפתוחה (לחברי המפלגה) הראשונה על מנהיגות הליכוד התמודד קצב מול בנימין נתניהו, דוד לוי, ובני בגין. מערכת הבחירות הייתה סוערת ובסיומה זכה נתניהו ברוב גדול כשאחריו לוי, בגין וקצב. בעקבות הסכמי אוסלו אמר קצב "לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה". ב-5 באוקטובר 1995 עמד על דוכן הנואמים בהפגנת הימין שנערכה בכיכר ציון, אך לא נאם. משנת 1996 כיהן בממשלת בנימין נתניהו כסגן ראש הממשלה ושר התיירות, ומאוחר יותר גם כשר הממונה על המגזר הערבי. כמו כן כיהן כיושב ראש הוועדה לסמלים ולטקסים באירועי שנת היובל למדינה. היה הנציג הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שהשתתף ביום האבל לנרצחי כפר קאסם. לקראת הבחירות לכנסת ה-15 עמד קצב בראש מטה הבחירות של מפלגתו.

[עריכה] נשיא מדינת ישראל

[עריכה] הבחירות לנשיאות

לאחר התפטרותו המאולצת של עזר ויצמן מתפקיד נשיא מדינת ישראל, בחודש יולי 2000, נבחר משה קצב להיות מועמד "הליכוד" מול שמעון פרס מתוך הנחה שסיכוייו לגבור על פרס קטנים. בבחירות הנשיאותיות בכנסת שהתקיימו ב-31 ביולי 2000, לאחר עבודת חריש בשטח מתוך הכרת המפה הפוליטית, והסתמכות על חברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית, זכה בסיבוב הראשון ל-60 קולות מול 57 לשמעון פרס. מכיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירה, נערך סיבוב שני שבו זכה ב-63 קולות מול 57 לפרס, ובכך נבחר לתפקיד, להפתעת רוב הפרשנים הפוליטיים.

למחרת היום, בכ"ט בתמוז ה'תש"ס, 1 באוגוסט 2000, הצהיר קצב אמונים בכנסת ונכנס לתפקיד הנשיא השמיני של מדינת ישראל.

[עריכה] כהונתו כנשיא

הנשיא קצב נפגש עם מזכיר המדינה קולין פאוול, 11 במאי 2003

השנים הראשונות לנשיאותו התאפיינו במתינות ובממלכתיות, ללא הצהרות מעוררות מחלוקת, בניגוד לקודמו בתפקיד, עזר ויצמן, שניסה לתת לתפקיד משמעויות נוספות שאינן סמליות. קצב תמך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה אריאל שרון, בתוכנית ה"הודנה" להפסקת אש זמנית בין ישראל לפלסטינים בשנת 2002. כמו כן, היה בין הראשונים במערכת הציבורית שקראו להקמת גדר הפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית. בתחילת נשיאותו הצהיר כי לא יחון את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

ביוני 2005 הקים את ועדת מגידור לבחינת מבנה הממשל.

במהלך תוכנית ההתנתקות, ניסה קצב להביא לדיאלוג בין המתנחלים ברצועת עזה לאריאל שרון. ב-10 באוגוסט 2005 נשא נאום לאומה בשידור חי. הנאום בא לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות ובעקבות הפגנות סוערות בכל הארץ. בנאומו חלק שבחים רבים למתנחלים וביקש סליחה ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שייאלצו להתפנות מבתיהם, אך קרא לציות לחוק^[1].

[עריכה] החשדות הפליליים

ב-8 ביולי 2006 נודע על פגישה שקיים הנשיא קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ובה התלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, על רקע איום בהגשת תלונה על הטרדה מינית^[2], אך עד מהרה הפך הנשיא ממאשים לנאשם. סערה תקשורתית פרצה, ובעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו ^[3]. ב-23 באוגוסט החלה חקירתו האישית של הנשיא קצב.

ב-13 בספטמבר 2006 אישרה ועדת הכנסת לנשיא קצב נבצרות זמנית של 16 שעות, על מנת שיוכל להיעדר מטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש. ב-15 באוקטובר 2006 המליצה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד קצב. ב-16 באוקטובר 2006 החליט הנשיא קצב להיעדר מישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, לאחר שכמה חברי כנסת איימו לעזוב את אולם המליאה במחאה.

ב-23 בינואר 2007 פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, את טיוטת כתב האישום, ובה האשמות באונס, הטרדה מינית, מעשה מגונה בכוח ובעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות. סעיפי אישום אלה מתייחסים לארבע נשים שעבדו תחת מרותו, אחת כאשר כיהן כשר התיירות ושלוש במהלך כהונתו כנשיא מדינת ישראל. כן נאמר בטיוטה כי הנשיא קצב העניק מתנות אישיות מתקציב לשכתו, תוך ביצוע עבירות של מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר בנסיבות מחמירות, וכן כללה הטיוטה האשמות בהטרדת עד ובשיבוש הליכי משפט^[4]. הנשיא קצב הכחיש את כל המיוחס לו בטיוטת כתב האישום, ועבר שימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיו הוסכם לצמצם את כתב האישום‏‏^[5] ולהגיע להסדר טיעון.

ב-25 בינואר אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים [1], וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו כנשיא, עם תום שבע שנות כהונה (על פי הלוח העברי) ב-15 ביולי 2007.

ב-28 ביוני 2007 נחתם הסדר טיעון בין משה קצב לפרקליטות המדינה ובו סוכם כי קצב מודה ויורשע בסעיפים: ביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית כנגד עובדת במשרדו, במהלך כהונתו כנשיא המדינה, ביצוע מעשה מגונה בלא הסכמה ובכוח והטרדה מינית כנגד עובדת במשרדו, במהלך כהונתו כשר התיירות ובהטרדת עד. כמו כן התחייב קצב להתפטר מתפקידו כנשיא המדינה, כחלק מנטילת אחריות אישית, לפצות את המתלוננות בפיצוי כספי בסכום של כ-30,000 ש"ח כל אחת, ולהשיב לקופת המדינה את עלות טובת ההנאה שנטל, וסוכם שייגזר עליו מאסר על תנאי על כל האישומים שבהם הודה ^[6]. למחרת החתימה הגיש קצב את התפטרותו מתפקיד נשיא המדינה ^[7] שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2007. הסדר הטיעון עורר סערת רוחות עזה, והוגשו לבג"ץ עתירות נגדו, אך אלה נדחו^[8]. בעקבות דחיית העתירות הוגש כתב אישום נגד קצב^[9]. בעת פתיחת משפטו, ב-8 באפריל 2008, חזר בו קצב מהסדר הטיעון^[10].

קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

בעקבות חזרתו של קצב מהסדר הטיעון, עוסקת פרקליטות המדינה בגיבוש כתב אישום חדש נגדו.

[עריכה] משפחה

גילה קצב

רעייתו של משה קצב, גילה קצב (נולדה ב-26 באוגוסט 1948, תל אביב), בת לבן ציון ורחל פרדני, יוצאי תנועת בית"ר מפולין ומאוקראינה. בני הזוג קצב נישאו בשנת 1969, ולהם ארבעה בנים ובת. גילה קצב עבדה במשך כ-30 שנה בבנק לאומי^[11]. במהלך פרשת עבירות המין שבהן נחשד משה קצב, עמדה לצדו והביעה בו אמון מלא^[12].

בנם נעם התפרסם כסופר צעיר לאחר שהוציא את הרומן "ימים אחרונים של תמימות" בהוצאת שוקן. הספר עוסק בהתבגרות של תלמיד ישיבה וביציאה בשאלה^[13]. נעם קצב שימש כעורך בעיתון "מעריב", אך התפטר מתפקידו עם פרסום פרשת עבירות המין של אביו.

אחיו הצעיר של משה קצב, ליאור קצב, נבחר בשנת 1998 לראשות עיריית קריית מלאכי, ושימש בתפקיד 5 שנים.

[עריכה] לקריאה נוספת

• מנחם מיכלסון, משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה, הוצאת "ידיעות אחרונות", 1992.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: משה קצב
טקסט בוויקיטקסט: נאום הזעם של הנשיא משה קצב
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: פרשת קצב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה קצב

• משה קצב באתר הכנסת
• משה קצב, באתר הסוכנות היהודית

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אהוד אשרי, עוד כוכב נולד, בעיתון הארץ, 11 באוגוסט 2005
2. ^ אבירם זינו, קצב מבהיר: לא הוגשה תלונה על סחיטה, באתר ynet‏, 9 ביולי 2006
3. ^ אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר-חרותי, עדויות: כך הטריד קצב את העובדות, 12 ביולי 2006
4. ^ אבירם זינו, נשיא המדינה משה קצב יואשם באונס, באתר ynet‏, 23 בינואר 2007
5. ^ ‏כתב האישום נגד משה קצב‏
6. ^ אבירם זינו, מזוז: קצב חתם על הסדר - יתפטר ולא ייאסר, באתר ynet‏, 28 ביוני 2007
7. ^ אריק בנדר ושני מזרחי, קצב הנבצר התפטר ויהפוך לנשיא לשעבר, 29 ביוני 2007, nrg חדשות.
8. ^ בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נגד היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-26.2.08
9. ^ מסמך: כתב האישום נגד קצב, באתר nrg
10. ^ רוני מלול ואפרת זמר, "החלטתי ללכת בדרך הקשה ולהוכיח חפותי", 8 באפריל 2008, nrg חדשות.
11. ^ יפה נבו וטובה דדון, אני גילה, גילה מהבנק, 7 באוקטובר 2006, עיתון תל אביב.
12. ^ גילה קצב: לעולם לא אעזוב את משה, באתר ynet‏, 3 בנובמבר 2006.
13. ^ גלית גרינפלד, אל תקראו לי דתל"ש, 18 ביוני 2005, nrg יהדות.

נשיאי מדינת ישראל

חיים ויצמן יצחק בן צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס 1949‑1952 1952‑1963 1963‑1973 1973‑1978 1978‑1983 1983‑1993 1993‑2000 2000‑2007 2007‑