|
|
מפעל המלח בסדוםמפעל המלח בסדום הינו המפעל הדרומי והמאוחר מבין שני המפעלים שהוקמו לחופי ים המלח לפני קום המדינה. המפעל הוקם בשנת 1934 באגנו הדרומי של ים המלח ביחד עם מחנה העובדים שלרגלי הר סדום על ידי משה נובומייסקי והמהנדס הבריטי תומאס גריגורי טולוק. הוקם על-מנת להרחיב את ניצול המינרלים שבים המלח ולהפיקם הפקה מסחרית בשיטת האידוי בבריכות רדודות. למרות הקמתו המאוחרת, הפך המפעל בשנת הייצור האחרונה של חברת האשלג הארץ ישראלית לריווחי וייצר כ- 80% מתפוקת האשלג הכוללת של שני המפעלים.
[עריכה] רקעבים המלח ישנם כ – 42 מיליארד טונות מינרלים. התנאים לשימוש באנרגיית השמש לצורך הפקתם היא קרינה באין עננים המפריעים לה, לחות נמוכה באוויר (35%) וטופוגרפיה מתאימה – אזור שטוח המתאים להתקנת בריכות אידוי. תנאים אלו קיימים בשני האגנים של ים המלח הצפוני והדרומי, אך בעיקר מתאים לכך האגן הדרומי, הנקרא מלחת סדום - מישור רחב של כ- 100 קמ"ר ומתאים ביותר לבניית בריכות אידוי עצומות. אדמת המלחה ספוגת המלח אטימה למים וחוסכת איטום מלאכותי של הבריכות. נוסף לזה, ריכוז המלחים גבוה יותר במי האגן הדרומי של ים המלח משלוש סיבות:
הקמת חברת האשלג הארץ ישראלית באוקטובר 1929 על ידי משה נובומייסקי ואישור הזיכיון ב 1.1.1930 מממשלת אנגליה יצרה שנתיים ניסיוניות של הפקת אשלג במפעל הצפוני ושליחתו לאנגליה, אך ההבנה שהתנאים הטופוגרפיים בצפון ים המלח אינם מאפשרים התקנת בריכות על שטח נרחב, הוחלט על הקמת מפעל חדש באגנו הדרומי של ים המלח בשנת 1934, על מנת להגדיל את כושר הייצור. [עריכה] הקשיים בהקמההקושי העיקרי היה המרחק של כ- 100 ק"מ נוספים, מהנקודה הצפונית ביותר של ים המלח ועד למלחת סדום, ללא כביש, בהסעה ימית בלבד. המרחק גרם לעלות גבוהה של הובלת המתקנים לבניית בית החרושת ותפעולו ושל הובלת התוצרת לשיווק. המרחק גרם גם לניתוק העובדים, דבר שהכביד עליהם ומנע גיבוש צוות קבוע. ההסעה הימית הייתה נתונה למשטר של סערות קשות שטלטלו את הסירות יותר בשל כובד המים. נוסף לזה גם החום הכבד יותר בדרום, הקשה על העבודה ועל החיים במקום. כמו כן, סכנת השיטפונות ונזקיהם בדרום גדולה יותר בגלל נחל צין ונחל הערבה שמתנקזים למלחה. ובנוסף, הייתה גם בעיית המים המתוקים - הן לעובדים והן לצורך התעשייתי של הפרדת המינרליים ולשטיפת הבריכות מהמלחים ששקעו בהן - שהייתה קשה יותר בדרום מאשר בצפון. [עריכה] ההקמהב- 1934 הוקם המפעל הדרומי ולצדו מחנה העובדים שלרגלי הר-סדום. ב-1 במאי 1934 הפליגה סירה ובה עשרים עובדים מהחוף הצפוני של ים המלח אל חופו הדרומי, לרגלי הר סדום, כדי להקים שם מחנה עבודה. הסירה גררה אסדות משא שעליהן חומרי בניין, מכוניות, מזון ומים. חלק מהאסדות אבדו במהלך סערה בים, והעובדים הגיעו לחוף סדום אחרי שלושים שעות. זו הייתה דרך התחבורה היחידה בין המפעל הדרומי שעמד לקום לבין המפעל הצפוני- מקור האספקה ודרך ייצוא האשלג. וכך נבנה המזח לפריקת המשאות והוכנו בריכות האידוי .[1] ב- 1935 נחפרה תעלה להובלת מים מהים והוקמו תחנת שאיבה וקו צינורות להובלת מים לבריכות. פלוגת העבודה של הקיבוץ המאוחד הגיעה למחנה העבודה בסדום ב-13 באפריל 1936. הידיעות על מאורעות תרצ"ו חייבו את העובדים להתרכז תחילה בבניית קווי הגנה ורק לאחר מכן בהקמת המפעל. נבנתה סוללה שעליה הונחו פסי רכבת (שרידי הסוללה נראים כיום בצד הדרך לסדום). בהמשך נוצקו יסודות לשם בניית תחנת כוח. ציוד הכרייה והייצור יובא מבריטניה. קבוצה אחרת בנתה את הקירות לבריכות הקרנליט. הם השתמשו במאות קורות עץ, בעלות קצה מחודד, למען יהיו יציבות באדמה המלוחה. לאחר שהקימו שתי שדרות מקבילות של עמודי עץ, שפכו ביניהם אבני גיר מן ההרים מסביב, ללא מלחים וללא אדמת סחף רכה. אחת המערות במקום (מערת הקולונל) הורחבה והוכשרה למגורי הפועלים ובשלב מאוחר יותר אף נבנה שם קולנוע לרווחתם של העובדים. היה זה המקום היחיד שהיה קריר במשך היום. בסוף 1936 היו מוכנות הבריכות הגדולות ובהן מלחי ים המלח, הוקם בית החרושת: 6 ק"מ דרומית - מערבית למחנה העובדים, נבנה נמל חדש לאחר שהישן יצא מכלל שימוש בשל ירידת מפלס המים, נסללה מסילת הברזל מהנמל לבית החרושת ולבריכות, הושלמה אספקת המים לבית החרושת והועברו אליו המחסנים לבתי המלאכה. וכך בשנה זו מושלמת המוכנות להפקה ולמשלוח לשווקי אירופה. על הקמת המפעל בסדום היה ממונה המהנדס הבריטי טולוק שהיה אחד מבעלי המניות בחברה. [עריכה] התמודדות חברת האשלג עם בעיות בהפעלת המפעלים[עריכה] אספקת מי השתייה למחנה העובדיםאת בעיות המחסור במים מתוקים פתר משה נובומייסקי באמצעות שיתוף פעולה עם שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה. נובומייסקי שכנע את עבדאללה כי הצלחת המפעל הציוני תביא להקמת תעשייה דומה בצד הירדני. עד 1936 הייתה סירת מנוע שהביאה יום-יום מים מבקעת צור (העיירה א-צאפי הירדנית) שבפינה הדרומית-מזרחית של ים-המלח. עם ירידת מפלס המים התגלה מעיין בשולי הבקעה בסמוך לחוף. בתחילה היו מסיעים את פחי המים על גבי דוברה, אך אחר כך החליטה חברת האשלג להעביר את מי-המעיין בצינורות. השמירה על המעיין, על המשאבה ועל הצינור הייתה נתונה בידי ע'ורני [2] בשם חוח'אן. [עריכה] כוח אדם, מגורים והתיישבותבהתחלה גרו העובדים בצפון באוהלים, בתנאים קשים מאוד ורק אחר כך נבנו צריפים וחדר אוכל וכן נפתחו ספריה וחדר קריאה. בעקבות דרישה להקים מבני קבע לעובדים ומשפחותיהם הוחל ב- 1933 בבניית שכונה בת 4 בניינים ובהם 24 דירות. בדרום ים המלח היו התנאים קשים עוד יותר. נובומייסקי הציע לאנשי גדוד העבודה ברמת רחל להענות לאתגר שהוא מציע להם בים המלח. הם צירפו אליהם חברים נוספים מהקיבוץ המאוחד. מטרת הקיבוץ המאוחד הייתה לכבוש את העבודה הקבועה במפעל התעשייתי, ליצור חיי חברה במקום שיובילו להקמת ישוב קיבוצי בערבה. גם בסדום גרו בתחילה באוהלים. מספר היהודים עלה מ- 30 איש ב- 1934 לשיא של כ- 650 איש ב- 1938. מהם כ- 380 חברי פלוגת הקיבוץ. הפלוגה הצליחה להחדיר למפעל ערכים קיבוציים כגון: מטבח משותף, עיקרון הכלכלה השווה לכל, דבר שהביא לגיבוש הפועלים, הפקידים והמנהלים לציבור אחד. לאחר מאבק קשה של אנשי הקיבוץ בוטל האיסור של הנהלת החברה על עבודת נשים בסדום. בתחילה הגיעו בודדות ובהמשך הגיע מספרן ל- 100. אמנם, החלומות להקים יישוב קיבוצי בסדום על ידי גרעין קבוע לא מומשו, אך באוגוסט 1939 קם על אדמות הזיכיון של חברת האשלג בצפון ים המלח קיבוץ בית הערבה, חרף איסור ממשלת המנדט למסור קרקע מהזיכיון ללא רשות ובעיקר בזכות הסיכון שלקח על עצמו משה נובומייסקי. [עריכה] הפועלים הערביים וההתמודדות הביטחוניתהפועלים הערביים הגיעו ממקומות רבים למפעל. סעיף 22 בזיכיון חברת האשלג חייב העסקת עובדים מארץ ישראל המערבית ומעבר הירדן. נובומייסקי פיתח קשרים אישיים עם האמיר עבדאללה והעסיק את הפועלים ששלח. הרבה מהפועלים היו ע'ורנים. הם היו נלהבים מהעבודה שנתנה להם סכום זעום שנחשב בעיניהם כהון-עתק. הפועלים הערביים גרו במחנה נפרד במרחק כק"מ מהמחנה הכללי. היחסים בין היהודים לערבים היו טובים ומסירות הערבים למפעל הייתה גדולה. משה לנגוצקי [3] יצר עימם קשרים והם כ"כ העריכו אותו שהיו מודיעים לו על כל כוונת תקיפה עוינת מתוכננת על פועלים יהודיים או כאשר אנשי כנופיות חדרו למחנה. לנגוצקי, כאמור, יצר קשר עם מבריחים ורכש כמויות נשק גדולות ל"הגנה". במאורעות 1936 - 1939 הפועלים הערבים היו נאמנים למפעל והביאו לתפיסה מידית של אנשי כנופיות שביקשו להסתנן לשורות הפועלים, וכך הם תקפו רק את שיירות האשלג שנסעו לירושלים ובחזרה אך היו בליווי אנשי "ההגנה" ובחיפוי הצבא הבריטי. [עריכה] המאבק בין הפועלים לחברה
הבעיה העיקרית הייתה המחיר הגבוה של הובלת התוצרת מסדום אל נמלי הארץ. המסלול היה כדלהלן: על ידי רכבת הובילו את התוצרת למזח שבסדום, העלו אותה על סירות שהובילוה לחוף הצפוני משם הטעינו את התוצרת על משאיות והעלוה לירושלים. משם העבירו את התוצרת לרכבת שהייתה מובילה אותה לנמל בחיפה. מנגנון הובלה זה חייב מחסנים בתחנות הרכבת ובנמלים, בזבז אנרגיה וזמן וגרם שדמי ההובלה היו למעלה מ- 20% מעלות הייצור. ההתקפות על משאיות האשלג וחבלות במסילות הברזל שאירעו בימי מאורעות, גרמו לעיכובים בהובלה ולהוצאות נוספות. [עריכה] סיום הפעילותבזכות קשריו הטובים עם הירדנים הגיע נובומייסקי ב-13 במאי 1948, לסיכום עם משלחת ירדנית על יצירת אזור נייטרלי שיבטיח את הגנת המפעלים. ב-17 במאי 1948, הוחתמו שני נציגים (של המפעל ושל "ההגנה"), על הסכם שמסר את מפעלי חברת האשלג (באתר הצפוני ובאתר הדרומי), בניגוד לסיכום שהושג עם נובומייסקי, לחסות ירדנית. ב-19 וב-20 במאי פונה האתר הצפוני בצי של 17 כלי שיט קטנים מכמה מאות אנשים (עובדי המפעל, חברי בית הערבה ולוחמי פלמ"ח) אל מפעל המלח בסדום. ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני אנשי הלגיון הערבי ומצאו את המקום נטוש לאחר שנבזז על ידי ערבים מקומיים. המפעל, שחובל לפני נטישתו נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי. המפעל בסדום היה נתון במצור במשך חודשים רבים. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הייתה הגישה לסדום קשה מאוד, המפעל הדרומי נותק ממקורות המים המתוקים שלו ורק חלק מבריכות האידוי נשאר בשטח מדינת ישראל. במהלך המלחמה הפגיז הלגיון הירדני את המפעל ואנשיו נאלצו להסתתר במערות, כשבמישור עמיעז השתמשו כבמנחת מטוסים להעברת מזון, תרופות ותחמושת למפעל, שהועברו ממנו ברגל. למעשה, מבצע לוט שבוצע ב-23 בנובמבר 1948 היה מבצע במהלך מלחמת העצמאות שמטרתו הייתה חידוש הקשר היבשתי עם סדום שיושביה היו נצורים מזה ששה חודשים, גרם להסרת המצור. לאחר המלחמה, ביקש דוד בן-גוריון לשקם את המפעל ההרוס מאחר וראה בו פוטנציאל כלכלי מצוין עבור המדינה שנולדה, אך הרוח הציונית לא נסקה ולא הספיקה כדי להאפיל על תנאי העבודה והמחייה הקשים באזור, מה גם שלא היה כביש שבאמצעותו ניתן היה להגיע ישירות למפעל וכך לא נמצאו מספיק עובדים שהיו מעוניינים לעבוד בו. לאחר קום המדינה נסלל כביש דימונה-סדום שהקל על הגישה לאזור. ב-1952 הקימה ממשלת ישראל את חברת "מפעלי ים המלח בע"מ", וב-1956, עם סיום תפקידו ופרישתו של הרמטכ"ל השלישי מרדכי מקלף, הוא מונה למנכ"ל המפעל והחל בשיקומו: הפסיק העסקתם של האסירים, הזמין בעלי מקצועות להשתלב בעבודות המפעל, דאג להסעות עובדים מערי הסביבה (והיה למפעל הראשון בארץ שהנהיג הסדר שכזה) ודאג לשיפור תנאי העובדים. המפעל החל לשגשג ולהתפתח בהדרגה עד ימינו אנו. [עריכה] ראו גם[עריכה] לקריאה נוספת
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] קישורים חיצוניים
|
