- DarkWiki

מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה בין השנים 1914 - 1918, הייתה המלחמה הראשונה, בה היו מעורבות אומות, המקיפות חצי מכדור הארץ, כלומר – מלחמת עולם.

מלחמה זו נקראה לרוב המלחמה הגדולה או המלחמה שתסיים את המלחמות, עד שהחלה מלחמת העולם השנייה. זאת על אף שהשם מלחמת העולם הראשונה נטבע כבר בשנת 1920 (לפני מלחמת העולם השנייה) על ידי לוטננט קולונל צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914-1918”.

יש חוקרים הרואים במלחמה זו את השלב הראשון במלחמה שנמשכה 30 שנה, המקיפה את השנים 1914 - 1945.

המלחמה התקיימה בחמש חזיתות עיקריות, שמהן שתיים, המערבית והמזרחית, היו החשובות ביותר:

[עריכה] הצדדים הלוחמים

אירופה ערב המלחמה

הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים. הגוש האחד כונה מעצמות המרכז וכלל את המדינות:

הגוש השני נקרא מדינות ההסכמה, וכלל בשלבים שונים 24 מדינות. המעצמות העיקריות שביניהן היו:

מדינות אירופאיות קטנות יותר שנשאו בנטל הלחימה לצד מדינות ההסכמה, וחלקן נכבשו במהלך המלחמה, היו בלגיה והמדינות הבלקניות סרביה, מונטנגרו, רומניה (מ-1916 עד 1918) ויוון (מ-1917). מלבדן, נכללו במדינות ההסכמה עוד מדינות מרחבי העולם, ששלחו כוחות משלוח וסיוע, או הסתפקו בהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז ללא נקיטת צעדים צבאיים. כמעט כולן הצטרפו בשלבים הסופיים של המלחמה.

[עריכה] מאפייני המלחמה

מלחמת העולם הראשונה, שבני דורה כינו אותה "המלחמה הגדולה" הייתה שונה במובנים רבים מכל דבר שידע העולם קודם. המלחמה, שההכנות לקראתה נמשכו זמן רב, התנהלה ארבע שנים ושלושה חודשים ביבשה, באוויר, בים ומתחת לפני הים. המלחמה נועדה מלכתחילה להיות מלחמת תנועה מהירה, אך עד מהרה הפכה המלחמה למלחמת חפירות; כוח האש של המקלע והארטילריה עלה על כוח התנועה של הצבאות. התובלה הממונעת והתעופה היו עדיין בחיתוליהן, ואת הטנק רק החלו לפתח.

[עריכה] מלחמת חפירות

לאחר שהגרמנים נעצרו על אדמת צרפת, הפכה המלחמה למלחמת חפירות, מלחמה נייחת. במשך כשלוש שנים, נערכו קרבות במטרה לשחוק ולהקיז את דמו של האויב. הקרבות התנהלו בשטח מצומצם ללא תזוזה משמעותית, וללא שינוי ניכר במערך הכוחות. אחד הקרבות, שהפך ל"סמל לעוז רוח ולסבל של הלוחמים", היה קרב ורדן.

[עריכה] המלחמה בים

במטרה להרעיב את האויב ולמוטט את כלכלתו, הטילו הממלכה המאוחדת וצרפת הסגר ימי על גרמניה ובנות בריתה. ההסגר החליש מאוד את מדינות המרכז שנזקקו לחומרי גלם לפיתוח התעשייה והחקלאות. כך נפגעה גם תעשיית המלחמה. בתגובה, הכריזו הגרמנים על "מלחמת צוללות בלתי מוגבלת" (ינואר 1917) כדי למנוע כל זרימה של אספקה לממלכה המאוחדת, במהלכה הטביעו הגרמנים אוניות בריטיות ואמריקאיות.

[עריכה] מלחמה ממוכנת ומודרנית

בתקופת המלחמה הוסבה כלכלת המדינות לכלכלת המלחמה; כושר הייצור והטכנולוגיה של המדינות הנלחמות באו לידי ביטוי בשדה הקרב: פותחו והופעלו סוגי כלי נשק חדשים: הרובה האוטומטי - תת המקלע, שירה צרורות ולא כדורים בודדים, אוניות, צוללות, מטוסים, טנקים, גזים ועוד.

[עריכה] כל העם צבא

המלחמה הייתה בין עמים ולא רק בין צבאות וציים. החיילים היו אזרחי המדינות ולא צבאות שכירים. תושבי העורף, נשים, קשישים ונוער נקראו לסייע במאמץ המלחמתי הממושך.

[עריכה] הסיבות הדיפלומטיות למלחמה

הגורם המיידי שהביא לפרוץ המלחמה הוא רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ושאפו להתאחד עם המדינה השכנה סרביה. ממשלת אוסטריה דרשה בעקבות הרצח מסרביה כמה דרישות שאחת מהן הייתה שחוקרי הרצח יהיו חוקרים אוסטרים. סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לנוכחות אוסטרית בחקירה משום שהדבר יהווה פגיעה בריבונותה, בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה. הרוצח היה גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי מבוסניה. על-אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו רק העילה המיידית. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

כניסתו לתפקיד בשנת 1888 של הקייזר וילהלם השני הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו, חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בגלל תוצאות הבחירות ב-1890, בהן מפלגות המרכז והשמאל הגיעו להישגים מרשימים, וחלקית בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, גרם וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.

חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירד לטמיון בשנים שבאו לאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות להשלים (1891-1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את יצירתו של צי ימי המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב1904 והרחבתה ב-1907 כך שתכלול גם את רוסיה.

היריבות בין הכוחות החריפה מ-1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופי ברבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, הפך לחסיד רעיון האימפריה שמעבר לים. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ה"רכישות" הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של הממלכה המאוחדת. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של הממלכה המאוחדת, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.

מרכיב מרכזי בחבית אבק השריפה הדיפלומטית, שהלכה ונוצרה, היה עלייתן של שאיפות לאומניות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטרים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר נוסף ב-1908 בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. תרם לכך גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.

התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 עוררה בלב השלטונות הגרמנים תמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שהחימוש מחדש של רוסיה יוכל להטות את כף המאזניים כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שהממלכה המאוחדת נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.

באשר לטורקיה, כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה של האימפריה העות'מאנית ספורים (ובמיוחד לאחר הדחת הסולטן ועליית הטורקים הצעירים ב-1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמור על היציבות במזרח התיכון, צפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות ורצתה שליטה בשטחים לחופי הים השחור ובמיצרי הבוספורוס והדרדנלים שיאפשרו לה גישה לים התיכון, וכריתת ברית ההגנה בין טורקיה לגרמניה הפכה את הטורקים לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.

[עריכה] פרוץ המלחמה

דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו כאשר שטחי האימפריה, הגובלים בסרביה, כמעט שהוכפלו, כתוצאה ממלחמות הבלקן (1912-1913). רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים מהתסיסה הלאומנית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם חששו גם פן תתמוך רוסיה בסרביה, אם זו תספח שטחים סלאבים מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב על סולפרינו). תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.

כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה (István Tisza), סירבה לבקשות תקציב אוסטריות להגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.

ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביוני 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.

עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.

מפת העולם ב-4 באוגוסט 1914. בירוק: מדינות ההסכמה. בירוק בהיר: דומיניונים, קולוניות ושטחים בשליטת מדינות ההסכמה. בכתום: מעצמות המרכז. בצהוב: קולוניות ושטחים בשליטת מעצמות המרכז.

הממשלה הרוסית, שתמכה (1909) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-30 ביולי, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה כנגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים לאחר מכן גם כנגד בת בריתה של רוסיה, צרפת.

התפרצות הקונפליקט מתוארת לעתים קרובות כתוצאת הבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים - גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, כאשר הממלכה המאוחדת וסרביה תומכות בהן. למעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בתחילת ההתפרצות, על אף שגיוס העתודות הרוסי והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו.

הכרזת המלחמה של הממלכה המאוחדת על גרמניה (4 באוגוסט) נבעה לא מהבנותיה עם צרפת ורוסיה (טכנית, הממלכה המאוחדת לא הייתה בברית עם אף אחת ממדינות אלה) אלא כתוצאה מהפלישה הגרמנית לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה הממלכה המאוחדת לשמור בברית לונדון של 1839, ושעמדה בדרך הגרמנים לפלישה לצרפת.

[עריכה] הקרבות הראשונים - החזית המערבית

תוכנית גרמניה (תוכנית שליפן) להתמודדות מול הברית הצרפתית-רוסית כללה הנחתת מכה מוחצת על הצרפתים ואז פנייה כדי להתמודד עם צבאם האיטי יחסית של הרוסים. במקום להתמודד עם צרפת פנים אל פנים, נתפס כנבון יותר לתקוף אותה מהצפון. כדי לעשות זאת, היה על הצבא הגרמני לעבור דרך בלגיה. גרמניה ביקשה מעבר חופשי דרך הטריטוריה הבלגית, בהבטחה שבלגיה תהפוך לבת בריתה של גרמניה אם תסכים למעבר זה. בלגיה סירבה, וב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז'. בינתיים שלחה הממלכה המאוחדת צבא לצרפת, ואף הוא התקדם לתוך בלגיה.

העיכובים שנוצרו בשל ההתנגדות הבלגית, הכוחות הבריטים והצרפתים והתזוזה המהירה להפליא של הרוסים, שיבשו את התוכניות הגרמניות. רוסיה תקפה במזרח פרוסיה, והעסיקה כוחות גרמנים שיועדו לחזית המערבית. גרמניה הביסה את רוסיה בסדרת קרבות שנקראו בשם הקיבוצי קרב טננברג (השני), אך הסחה זו אפשרה לכוחות צרפתים ובריטים לעצור לבסוף את ההתקדמות הגרמנית לכיוון פריז בקרב הראשון על המארן שנערך בספטמבר 1914 מצפון-מזרח לפריז. מעצמות המרכז (האימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית) נאלצו להילחם בשתי חזיתות.

הכיבוש הראשון של אדמת האויב שלו זכו מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (כיום נמיביה).

[עריכה] שלבים ראשונים: מרומנטיקה לחפירות

תפיסת המלחמה ב-1914 הייתה כמעט רומנטית, והכרזתה נענתה בהתלהבות רבה על ידי רבים. ההשקפה הרווחת הייתה שזו תהיה מלחמה קצרה של תמרונים וכמה פעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח") והיא תסתיים בכניסה מהירה לעיר הבירה (לבירת האויב, כמובן), שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד". השקפות רומנטיות אלה התבטאו בין היתר בהפסקת אש ספונטנית בחג המולד של 1914.

[עריכה] תחילת החפירות

לאחר הצלחתם הראשונה במארן שבצרפת, כוחות ההסכמה וכוחות גרמנים החלו בסדרת תמרוני איגוף על מנת לנסות להכריח את הצד השני לסגת, במה שנקרא המירוץ לים. צרפת והממלכה המאוחדת מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלוריין ועד לחוף הפלמי בבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים מחפשים אחר עמדה התקפית בזמן שהגרמנים ניסו להגן על השטחים אותם כבשו. תוצאה אחת של עובדה זו הייתה שהחפירות הגרמניות היו בנויות טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות "זמניות" בלבד, כדי להגן על הצבא לפני שהוא יפרוץ את הגנות הגרמנים.

החזית התייצבה בקשת גדולה בשטח צרפת, מחוף הים בצפון צרפת ועד לגבול שווייץ. אף צד לא הצליח לשגר מכה מכריעה במשך ארבע השנים הבאות, אף על פי שפעולות גרמניות בקרב ורדן (1916) וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים.

בתוך החפירות

כ-800,000 חיילים מבלגיה והאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון, 1,000 גדודים, שכל אחד מהם מחזיק חלק מהקו בין בלגיה לארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית הכילה מעל 6,000 מיילים של חפירות. כל גדוד החזיק באזורו למשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים ולאחר מכן בקווי עתודה לפני שבוע של מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.

[עריכה] הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל

הן הקרב על הסום (1916) והן קרב פשנדל (1917) בחזית המערבית גבו מחיר גבוה בחיי אדם, בתמורה להתקדמות זעירה במלחמה. כאשר בריטים תקפו ביום הראשון לקרב על הסום, ואיבדו חיילים רבים לקציר הבלתי נגמר של אש מכונות הירייה (באותו היום נפגעו 58,000 בריטים, שליש מהם מתו), הם הצליחו להשיג מעט אדמות. הדבר גרם לפיקוד הגרמני להורות לחייליו לכבוש מחדש אדמות אלה, פקודה שעלתה לגרמנים בכמות אבדות זהה. כך, במקום קרב בלתי מאוזן, שבו רק חיילים בריטים תוקפים (קרב שהיה מסתיים באבדות כבדות לבריטים בלבד), חולק נטל ההתקפה בצורה שווה, ואי לכך גם כמות האבדות.

[עריכה] החזית המזרחית ורוסיה

בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום בחפירות, המשיכה המלחמה במזרח.

[עריכה] ניצחונות גרמניים במזרח

תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף על פי שבתחילה התקדמות הרוסים לגליציה הוכתרה בהצלחה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בטננברג ובאגמים המזוריים, שבו הושמד רובו של הצבא הפולש, באוגוסט וספטמבר 1914. הארגון הכלכלי והצבאי הלוקה בחסר של הרוסים הוכיח עצמו עד מהרה כבלתי שווה לעוצמתם המשולבת של האימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית. באביב 1915 הרוסים אולצו לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך ראויה לציון בשוליים הדרומיים של פולין, כשהם לכדו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.

[עריכה] בעיות פנים ברוסיה

אי שביעות רצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה למרות ההצלחה בהתקפת ברוסילוב (יוני 1916) בגליציה המזרחית כנגד האוסטרים. הצלחה זו עורערה על ידי אי רצונם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגזרה המנצח. מזלן של "מדינות ההסכמה" התעורר באופן זמני עם כניסתה של רומניה למלחמה ב-27 באוגוסט: כוחות גרמנים באו לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גדלה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר היה בחזית ובלתי נגיש, ובזמן ששלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל המגזרים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרנים בסוף 1916, היה תוצאה של אי-שקט פנימי זה.

[עריכה] מהפכת אוקטובר

ולדימיר לנין

במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד בהתפטרותו של הצאר ניקולאי השני ומינוי של מפלגת מרכז חלשה לממשלה הזמנית, שחלקה את כוחה עם הסוציאליסטים של פטרוגרד הסובייטית. חלוקת כוח זו הובילה לבלבול ולכאוס, בחזית כמו בבית, ובהדרגה נעשה הצבא מסוגל פחות להתנגד לגרמניה. בינתיים, המלחמה והממשלה נעשו פחות ופחות פופולריות, ואי שביעות הרצון מהן שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.

ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו בשביתת נשק ובשיחות עם גרמניה. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אך כשגרמניה חידשה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה הסכימה הממשלה החדשה לחוזה ברסט-ליטובסק ב-3 במרץ 1918, שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילצה למסור למעצמות המרכז שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.

[עריכה] חזיתות דרומיות

[עריכה] החזית המזרח-תיכונית

האימפריה העות'מאנית שהצטרפה למעצמות המרכז איימה על הקווקז הרוסי, על הקשר הבריטי עם הודו - "היהלום שבכתר" והמזרח דרך תעלת סואץ ועל שדות הנפט של מוסול שבעיראק (מאגרי הנפט באיראן ובסעודיה התגלו רק לאחר מכן).

[עריכה] מסופוטמיה 1914 - 1918

ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור השאט אל ערב ותוך שבועיים השתלטו על בצרה, תוך שהם מנצלים את הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים שנותרו באזור בגדאד. באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה. בחודש נובמבר 1915 התחולל קרב בסמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד. הקרב הסתיים ללא הכרעה. הצבא הבריטי התמקם בעיר כּוּת, כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד. ב-3 בדצמבר 1915 הטילו העות'מאנים מצור על העיר. ב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי.

ההתקפה הבריטית על מסופטמיה חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נפלה בגדאד לידי הבריטים שנתקבלו בה כמשחררים. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי וב-14 בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה בזירת מסופוטמיה בכיבושה המלא על ידי הבריטים.

[עריכה] הקרב על גליפולי - 1915

הקרב החל ב-25 אפריל בחצי האי גליפולי השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים. היה זה לאחר ניסיון כושל של ציי מדינות ההסכמה לעבור בַּ‏מֵצָ‏רִים. על חצי האי נחת צבא בריטי וצרפתי יחד עם כוחות אוסטרלים וניו-זילנדים וכן גדוד נהגי הפרדות העברי ^[1] התכנון היה לפלוש ישירות לטורקיה ולהגיע להכרעה מהירה באמצעות כיבוש עיר הבירה קונסטנטינופול. לאחר חודשים אחדים, הסתבר כי נכשל הניסיון להזיז ממקומו את הצבא העות'מאני. לאחר נפילת 131,000 חיילים ופציעת 252,000 אחרים החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. אטאטורק, שהיה למנהיגה של טורקיה, התבלט בתור קצין בחזית גליפולי.

[עריכה] ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915 - 1918

המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני הייתה למעשה הקרב על השליטה בתעלת סואץ. בהמאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו "היהלום שבכתר" באימפריה הבריטית. האימפריה העות'מאנית רצתה לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ. היה בכך גם כדי לפגוע באספקת הנפט מעיראק.

המערכה הייתה חשובה גם להעם היהודי. בעקבותיה פורסמה הצהרת בלפור וחבר הלאומים נתן לממלכה המאוחדת את המנדט להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. הייתה בכך מילוי השאיפה של העם היהודי לחזור למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות.

[עריכה] המעורבות האיטלקית

איטליה הייתה מאז 1882 בעלת ברית לאימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה ובמאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.

עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטרים נכשלו והחזית נותרה סטטית, עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים של התקופה, שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבם של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף ואיטליה, בסיוע מעצמות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע בקרב ויטוריו ונטו, באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.

[עריכה] חזית הבלקן

הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבידות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה, ומתנדבים יוונים, לבין הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.

יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.

רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר מאדמתה. ב-1917 הצליחו הרומנים, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחם, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה של רומניה להתמודד מול צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.

[עריכה] מערכות במושבות הקולוניאליות

מלחמת העולם הראשונה פרצה בשיאו של עידן הקולוניאליזם, אך כיוון שמעצמות המרכז לא החזיקו נחלות קולוניאליות משמעותיות, לא התרחשה לחימה רבה מחוץ לאירופה ולמזרח התיכון. לאוסטרים לא היו כמעט מושבות כלל, והגרמנים שנכנסו במאוחר למרוץ הקולוניאלי החזיקו באימפריה קולוניאלית משנית ביחס לצרפת והממלכה המאוחדת, ולא עשו מאמץ רב להגן על מושבותיהם. נחלותיה של גרמניה במזרח הרחוק ובאוקיינוס השקט נפלו בתוך שלושה חודשים מפרוץ המלחמה לידי כוחות מן הדומיניונים הבריטיים ניו-זילנד ואוסטרליה ולידי יפן, שהצטרפה למדינות ההסכמה. המושבות הגרמניות בדרומה ובמערבה של אפריקה, שהיו זירת התנגשות מיד עם פרוץ המלחמה, נפלו לידי מדינות ההסכמה (הממלכה המאוחדת, צרפת ופורטוגל) עד 1916. רק במזרח אפריקה הגרמנית המשיכו כוחות גרמנים לנהל מלחמת גרילה עיקשת עד סוף המלחמה ממש, נגד כוחות עדיפים בהרבה.

הודו, המושבה הבריטית העיקרית, נותרה ברובה נאמנה לבריטים. מאות-אלפי חיילים ועובדים ה

חיפוש

ניווט

קהילה

תיבת כלים

שפות אחרות

מלחמת העולם הראשונה

תוכן עניינים