חיפוש

תיבת כלים

שפות אחרות

מוהנדס קרמצ'נד גנדי

גנדי בשנת 1929 בהיותו בהודו

מוֹהַנְדַּס קַרַמְצַ'נְד גַּאנְדִי (בגוג'ראטית: મોહનદાસ કરમચંદ ગાંધી, בהינדי: मोहनदास करमचंद गांधी) ‏(2 באוקטובר 1869 - 30 בינואר 1948) היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא נחשב גם לסמל ההתנגדות הלא-אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא - פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות אקטיבית לא אלימה - דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה לתנועות שונות למען זכויות אדם ולחופש ברחבי העולם.

גנדי הוא אחת הדמויות המוערכות ביותר מכל מנהיגי המאה ה-20. הוא מוכר בהודו ובעולם כמהטמה גנדי ("מהטמה" בסנסקריט - "הנפש הגדולה", כינוי שניתן לו על ידי המשורר רבינדרנת טאגור). בהודו הוא מכונה גם באפו ("אבא" בגוג'ראטית). הוא נחשב באופן רשמי לאבי האומה ההודית ויום הולדתו בשני באוקטובר, מצוין מידי שנה כחג לאומי הודי בשם "גנדי ג'איאנטי". ב-15 ביוני 2007 הכריזה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על ה-2 באוקטובר כיום הבינלאומי לאי אלימות.

גנדי יישם לראשונה מרי אזרחי לא אלים במאבקה של הקהילה ההודית למען זכויות אזרח בדרום אפריקה. לאחר שחזר מאפריקה להודו, הוא אירגן איכרים ועובדים עניים למחאה מול מיסוי דכאני והפליה רחבת היקף. לאחר שנתמנה לעמוד בראש הקונגרס הלאומי ההודי, הנהיג גנדי קמפיינים כלל-לאומיים להקלת העוני, לשחרור הנשים, לאחווה בין דתות וקבוצות אתניות שונות, להפסקת ההפליה כנגד קאסטות בכלל וקאסטת ה"טמאים" בפרט, ולמען עצמאות כלכלית של הודו. מעל כל המאבקים האלה הוא נאבק למען ה"סווארג'" - עצמאותה של הודו מהכיבוש הזר. גנדי הוביל את האומה ההודית במרי האזרחי נגד מס המלח שהונהג בהודו, וב-1930 ערך את "מסע המלח של דאנדי" בו צעד 400 קילומטרים. ב-1942 הוא קרא בפומבי ליציאה של הבריטים מהודו. הוא שהה בכלא במשך שנים רבות בעקבות מספר רב של מאסרים הן בדרום אפריקה והן בהודו.

גנדי יישם והטיף לאי אלימות ולאמת, בכל מצב. הוא חי בפשטות וארגן אשראם שהחזיק מעמד כלכלית בכוחות עצמו. הוא הכין את בגדיו בעצמו - הדהוטי והגלימה המסורתיים ההודים שהוא טווה וארג באמצעות הפלך שלו, הוא ניזון מאוכל צמחוני פשוט ומאוחר יותר מדיאטת פירות. הוא ארך צומות ממושכים (לפעמים מעל לחודש) הן למען הטהרות עצמית והן כמעשה מחאה.

גנדי נרצח ב-30 בינואר 1948 על ידי מתנקש הינדי, שהתנגד להסכמתו לשלם פיצויים, בסכומים ניכרים, לפקיסטן, כפי שהמליצו הבריטים, בטענה שהדבר יחליש את הההינדים. גופתו נשרפה ופוזרה בין נהרות העולם. חלק מאפרו של גנדי נקבר בקליפורניה, והוקמה שם מצבה לזכרו.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

גנדי הצעיר בשנת 1883, בהיותו בן 14

גנדי נולד ב-2 באוקטובר 1869 למשפחת הינדית, בעיר פרובאנדר. משפחתו השתייכה ל"מודה" (Modh) - קהילת סוחרים מפורסמת שמוצאה מהעיר מודהרה בגוג'אראט. אביו היה קרמצ'נד גנדי האב, שהיה ראש הממשלה בנסיכות פרובנדר המהווה כיום חלק ממדינת גוג'אראט. אמו, פוטלבאי (Putlibai) הייתה אשתו הרביעית של קרמצ'נד, וחברה במסדר הפראנמי - וישנואי. שתי נשותיו הראשונות של קרמצ'נד, שכל אחת מהן ילדה לו בת, מתו מסיבות לא ידועות. גנדי שגדל עם אם מסורה ותחת השפעת הג'ייניזם של גוג'אראט, למד כבר בגיל צעיר את האמונות בדבר אי פגיעה ביצורים חיים, צמחונות, צום לשם הטהרות, וסובלנות הדדית בין חברים באמונות וקאסטות שונות. גנדי ומשפחתו היו חברים בקאסטת הואישיה (קאסטת הסוחרים והאומנים).

במאי 1883, בגיל 13, חיתנו אותו הוריו לקסטורבה מחנג'י, ועמה הוליד חמישה בנים. הבכור מביניהם מת בינקותו; הרילל גנדי נולד ב-1888; מנילל גנדי נולד ב-1892; רמאדס גנדי נולד ב-1897 ודאבאס גנדי נולד ב-1900 . לימים התכחש מוהנדס גנדי לבנו הבכור, הרילל, עקב הוללותו. גנדי היה תלמיד בינוני בפורבאנדר ומאוחר יותר בעיר ראג'וקט. הוא עבר בקושי את בחינת הקבלה לקולג' סאמאלדאס בעיר בהוונג'אר בגוג'אראט. הוא גם היה עצוב בקולג' מפני שמשפחתו רצתה שהוא יהפוך לפרקליט.

בהיותו בן 18 נשלח לאנגליה ללמוד משפטים, בדרבון אמו. שם פגש גנדי לראשונה באנשים שאינם הינדואים. באנגליה התעורר אצלו הרצון להכיר את דתו ואת מנהגיה לעומק. הוא נתקל בקשיים לקיים מנהגים ואורחות חיים אליהם היה רגיל, ביניהם הצימחונות. בתום לימודיו חזר להודו, אך התקשה למצוא עבודה בתחום המשפטים. לאחר תקופה קצרה נשלח מטעם חברה הודית לדרום אפריקה.

[עריכה] המאבק לזכויות ההודים באפריקה

גנדי בדרום אפריקה בשנת 1906

ב-1893 הגיע גנדי לדרום אפריקה כעורך דין, לשנת עבודה מתוכננת.

בדרום אפריקה נתקל גנדי באפליה שכוונה נגד הודים. הוא גורש מרכבת בעיר פיטרמריצבורג לאחר שסירב לעבור מקרון המחלקה הראשונה לקרון המחלקה השלישית בעודו מחזיק בכרטיס למחלקה הראשונה. בהמשך מסעו הוא נסע במרכבת נוסעים והוכה על ידי הרכב משום שסירב לנסוע כשהוא עומד על לוח העמידה של המרכבה כדי לפנות מקום לנוסע אירופאי. הוא סבל מקשיים אחרים במסע כמו איסור כניסה למלונות רבים. בהמשך, הורה לו שופט השלום בבית המשפט בדרבן, כמו גם אנשים אחרים בנסיבות דומות, להסיר את הטורבן שלו, הוראה שגנדי סירב לה.

רבים מסכימים כי תקריות אלה היוו נקודת מפנה בחייו של גנדי, שעימתו אותו עם אי הצדק החברתי של תקופתו ועוזרים להבין את האקטיביזם החברתי שלו בהמשך חייו. על ידי התנסות אישית בגילויים של גזענות, דעה קדומה ואי צדק שהופנו כנגד הודים בדרום אפריקה החל גנדי להטיל ספק במעמדם של בני עמו בקרב האימפריה הבריטית, וכן במעמדו שלו בחברה.

הוא דחה את עזיבתו הצפויה כדי לסייע להודים להתנגד להצעת חוק שהועלתה בבית המחוקקים שבחבל נטאל, ואשר שללה מתושבי החבל ההודים זכויות שונות, ביניהן זכות ההצבעה. גנדי לא הצליח לעצור את החוק, אבל המאבק שלו הצליח למשוך תשומת לב למצבם הירוד של ההודים בדרום אפריקה.

כצעד תומך במאבקו הקים גנדי בשנת 1894 את הארגון "הקונגרס ההודי של נטאל", ודרך ארגון זה הוא איחד את כוחם של ההודים בדרום אפריקה לכדי כוח פוליטי הומוגני. בינואר 1897, כשחזר גנדי מביקור קצר להודו, תקף אותו המון של דרום אפריקאים לבנים וניסה לבצע בו לינץ'. בהתאם לערכים שאותם לימד בשנים לאחר מכן, הוא סירב לתבוע מי מהמשתתפים בהתקפה זו, באומרו כי אחד העקרונות שלו הוא לא לחפש תיקון של עוולה אישית בבית המשפט.

בשנת 1906 הכריזה ממשלת מחוז טרנסוואל על תקנה חדשה שחייבה את הגיוס של האוכלוסייה ההודית במחוז. בפגישת מחאה המונית שהתקיימה ביוהנסבורג ב-11 בספטמבר באותה שנה, אימץ גנדי לראשונה את המטדולוגיה שהיה עסוק בפיתוחה, הסאטיאגרהא (דבקות באמת), או התנגדות הלא-אלימה. הוא קרא לחבריו ההודים להתנגד ולסרב לחוק החדש ולסבול את העונשים על הסרוב לחוק, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים. תוכניתו של גנדי אומצה, והובילה למאבק שנמשך 7 שנים שבו אלפי הודים נכלאו (ובכללם גנדי), הולקו או אפילו נורו בגלל השתתפותם בשביתות, בתהלוכות מחאה בלתי חוקיות, בסרבנות גיוס, בשריפת כרטיסי גיוס, ובצורות אחרות של התנגדות בלתי אלימה. הממשלה הצליחה לדכא את המחאות ההודיות, אבל במחיר עלייתה של זעקה ציבורית שעלתה כתגובה לשימוש שעשתה ממשלת דרום אפריקה בשיטות נוקשות ותוקפניות למול המחאות ההודיות השלוות. דעת הקהל הכריח בסופו של דבר את הגנרל יאן כריסטיאן סמאטס לנהל משא ומתן עם גנדי ולחפש פשרה. במהלך מאבק זה התעצבו רעיונותיו של גנדי והבדיל גם מושג הסאטיאגרהא.

למרות התנגדותו לשלטון הבריטי, סייע גנדי במהלך שהותו לשלטון זה בדרכים שונות, בלא להשתתף בלחימה עצמה. על פעילות זו קיבל גנדי את עיטור הזהב "קיסר הודו" מידי לורד הרינג. ב-1899 הקים גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים, לסיוע לבריטניה במלחמת הבורים, והשתתף במסגרת זו בכמה מבצעים בעיר הנצורה ליידיסמית. בשנת 1904, בלחימה כנגד הזולו, הקים גנדי יחידת אלונקאים למשך כל הלחימה. בשני המקרים זכה באות כבוד.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ייסד גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים המורכבת בעיקר מהודים, ברובם סטודנטים מלונדון. גנדי לחם למען זכויות ההודים עד עזיבתו ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.

החל משנת 1903 שימש גנדי כעורך של העיתון "דעה הודית" (Indian Opinion) שהופץ בדרום אפריקה. הוא המשיך בכך עד עזיבתו את המדינה ב-1914. מאוחר יותר בחייו, בשנים 1932-1919 הוא ערך עיתון באנגלית בשם "הודו הצעירה", ומשנת 1933 ועד מותו ב-1948 את העיתון Harijan ששניהם הופצו מאחמדאבאד.[1]

[עריכה] חזרה להודו

בסוף שנת 1914 חזר גנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. הוא הקדיש לכך שלושים שנים של מאבק ציבורי - עד לנסיגת הבריטים ב-1947. במהלך שנות המאבק, קידם גנדי את הקונגרס הלאומי ההודי, והפכו לארגון הפוליטי המרכזי בהודו.

בשנת 1915 הוא נאם בכנס של מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, אבל הוא ביצע הכרות עם הנושאים הפוליטיים בהודו, עמיה והפוליטיקה שלה בעיקר הודות לגופל קרישנה גוקהלה מנהיג מכובד של מפלגת הקונגרס באותם ימים.

[עריכה] מאבק האיכרים בצ'מפראן ובקהדא

גנדי בשנת 1918, בזמן שהנהיג את המאבק של צ'מפראן וקהדא.

גנדי זכה בהישג פוליטי משמעותי ראשון בהודו בשנים 1918-19 ב"סאטיאגרהא של צ'מפראן קהדא" - מאבקם של האיכרים העניים ממחוז צ'מפראן (Champaran) במדינת ביהר ובמחוז קהדא (Kheda) במדינת גוג'אראט, כנגד מיסוי והזנחה מצדם של בעלי האדמות והשלטונות הבריטיים, בזמן רעב המוני.

גנדי הגיע למחוז צ'מפראן והחל בפעלות סיוע. במחוז קהדא הוא היה דמות רוחנית בלבד, ועוזריו הנהיגו את המאבק. לבסוף נעצר גנדי על ידי המשטרה בצ'מפראן באשמה שהוא יוצר אי שקט במחוז והוא קיבל הוראה לעזוב אותו. מאות אלפי אנשים הפגינו וערכו עצרות מחוץ לכלא, לתחנות משטרה ולבתי משפט בדרישה לשחרורו, דרישה שבית המשפט נעתר לה בחוסר רצון. גנדי ארגן הפגנות ושביתות נגד בעלי הקרקעות, שבהנהגת ההממשלה הבריטית חתמו על הסכם שנתן לחקלאים העניים של המחוז תשלומים גדולים יותר על יבוליהם ושליטה גדולים יותר על אדמתם עד סוף תקופת הרעב.

בזמן מאבק זה אנשים החלו לכנות את גנדי באפו (אבא) ומהטמה (נפש גדולה). בקהדא הבריטים החלו לנהל משא ומתן עם האיכרים ההודים ובעקבות מהלך זה עצרו את גביית המס ושחררו את כל האסירים. כתוצאה ממהלכים אלה, התפרסם שמו של גנדי בכל הודו.

[עריכה] סיוע לבריטים

גנדי לא עסק רק במאבק בבריטים. את דרכו בהודו החל בסיוע לחלכאים ולנדכאים ורק ב-1919, אחרי שנחקק "חוק ראולט", שקבע סמכויות מעצר על סמך חשד בלבד, ניהול משפטים בבתי-משפט מיוחדים ובדלתיים סגורות, ועונש של שתי שנות כליאה על החזקת חומר הסתה, החליט גנדי לצאת במסע התנגדות תעמולתי כנגדו.

גם במהלך מאבקו לא חדל גנדי להעניק סיוע לבריטים במלחמותיהם, כאשר נעתר לבקשת לורד צ'למספורד ב-1918 לגיוס גדוד למען המלחמה. את הגדוד ניסה להקים בח'דה, על-אף שהצורך בחיילים פסק לפני שהספיק לשלוח את חייליו. למרות התגייסותו לסיוע זה, סדרת מאורעות הביאה את גנדי לייאוש מן התמיכה בבריטים, ולהבנה כי על ההודים לשחרר את ארצם.

[עריכה] התנועה לאי שיתוף פעולה

באפריל 1919 התרחש טבח ג'אללינוולא באגה באמריצר שבפנג'ב. הטבח, שבו הרגו חיילים בריטים מאות אזרחים, גרם לטראומה לאומית עמוקה, והוביל לכעס ציבורי גובר ולמעשי אלימות. גנדי מתח ביקורת הן על הפעולות של הראג' הבריטי (השלטון הבריטי על הודו) והן על מעשי האלימות מצדם של ההודים. הוא כתב הצעת החלטה שהביעה תנחומים לקורבנות האזרחיים הבריטיים וגינתה את המהומות. ההצעה זכתה בתחילה להתנגדות בתוך המפלגה, אולם לאחר מכן היא נתקבלה בעקבות נאום רגשני של גנדי שבו הסביר כי כל אלימות היא מרושעת ואין אפשרות להצדיק אותה. אך הטבח והאלימות שבעקבותיו הם שהובילו את גנדי להתמקדות בנסיון להשיג ממשל עצמאי מלא ושליטה בכל מוסדות הממשל ההודי, דבר שהתגבש ל"סווארג'" או עצמאות מלאה אישית, רוחנית ופוליטית.

בהמשך, התאכזב גנדי מהסירוב הבריטי לדרישת מוסלמים רבים, ביניהם הודים מוסלמים לא מעטים, להחזרת שלטון הח'ליפות בטורקיה.

בדצמבר 1921 קיבל גנדי סמכויות ניהוליות במפלגת הקונגרס הלאומי. תחת הנהגתו, עברה המפלגה ארגון מחדש ונתקבלה חוקה חדשה, שמטרתה השגת סווארג'. החברות במפלגה נתאפשרה לכל מי שהיה מוכן לשלם דמי חבר. הותקנה היררכיה של וועדות כדי לשפר את המשמעת, והפיכת המפלגה מארגון אליטיסטי לכזה שפנה להמוני העם.

גנדי הרחיב את רעיון ההתנגדות הלא אלימה שלו למדיניות ה"סוודשי" - החרמת סחורות שיוצרו מחוץ להודו, במיוחד סחורות בריטיות. בהקשר למאבק זה הוא הטיף לכך שכל ההודים ילבישו "קהדי" (בגדים מתוצרת ביתית) במקום בגדים ואריגים מתוצרת אנגלית. גנדי קרא לכל ההודים, עשירים ועניים, גברים ונשים, להקדיש זמן מידי יום לשם טווית חוטים ואריגה של קהדי כדי לתמוך בתנועה לעצמאות. מהלך זה נועד כדי להחדיר משמעת ומסירות, כדי לנפות החוצה חוסר-רצון ושאפתנות, וכדי לכלול בתנועה גם נשים, שכן בזמנו חשבו רבים כי פעילות פוליטית אינה פעילות מכובדת לאישה. בנוסף לחרם על המוצרים הבריטים, גנדי קרא להודים להחרים גם את מוסדות החינוך הבריטיים ואת מערכת בתי המשפט שלהם, להתפטר ממשרות ממשלתיות, ולהתכחש לתארים ולפרסים בריטיים.

בצד הפעולות הפסיביות, הנהיג גנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית.

המדיניות של "אי שיתוף פעולה" זכתה להענות רחבה ולהצלחה, והגבירה את ההשתתפות של כל שכבות האוכלוסייה במאבק לעצמאות. ועם זאת, כשהתנועה הגיעה לשיאה, ההצלחה נקטעה באיבה כתוצאה מהתנגשות אלימה בעיירה צ'ורי צ'ורא (Chauri Chaura) במדינת אוטר פראדש בפברואר 1922. מחשש שהתנועה תפנה לנתיב אלים, ומתוך שכנוע שהדבר יביא להרס מוחלט של כל הישגיו, גנדי ביטל את הקמפיין הנרחב של מרי אזרחי.

גנדי נעצר ב-10 במרץ 1922, ונשפט באשמת "הסתה או ניסיון להסית", ונגזרו עליו שש שנות מאסר, החל מה-18 במרץ 1922. גנדי שוחרר מהמאסר לאחר שנתיים בלבד, בפברואר 1924, לאחר שעבר ניתוח לטיפול בדלקת התוספתן.

ללא אישיותו המאחדת של גנדי, מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי החלה להתפלג. בזמן שהותו בכלא, התפצלה המפלגה ל-2 סיעות. פלג אחד הובל על ידי צ'יטהרנגן דאס (ChittaRanjan Das) ועל ידי מוטילאל נהרו שדגלו בהשתתפות ברשות המחוקקת, והפלג האחר שהונהג על ידי צ'אקראוורטי ראג'פופאלאצ'רי (Chakravarti Rajagopalachari) ועל ידי סארדר ואללאבהבהאי פאטל (Sardar Vallabhbhai Patel) שהתנגדו לצעד זה. בנוסף, שיתוף הפעולה בין הינדים לבין מוסלמים שהיא בשיאו בזמן המאבק הבלתי אלים, החל להחלש. גנדי ניסה לגשר על פערים אלה במאמצעות צעדים רבים, שכללו גם צום של שלושה שבועות בסתיו 1924, אבל הוא השיג הצלחה מוגבלת בלבד.

[עריכה] סווארג' וצעדת המלח

ערך מורחב – צעדת המלח

גנדי בעת מצעד המחאה על מונופול המלח

גנדי ברומא בשנת 1931; במהלך ביקור זה נפגש עם בניטו מוסוליני, רודנה הפשיסטי של איטליה.

גנדי נשאר מחוץ לאורות הבמה במשך כמה שנים, והעדיף לנסות לפתור את המתחים בין מפלגת סווארג' לבין מפלגת הקונגרס. הוא עסק גם במאבקים לשיפור פני החברה בהודו, כולל יוזמות לשיפור היחס כלפי ה"טמאים" - בני בלי קאסטה, נגד אלכוהוליזם, בערות ועוני. הוא חזר לקידמת הבמא בשנת 1928. שנה קודם לכן מינתה הממשלה הבריטית וועדה חדשה לרפורמה חוקתית בראשותו של סר ג'ון סימון. וועדת סימון לא הכילה אפילו הודי אחד בין שורתיה. התוצאה הייתה שהמפלגות ההודיות החרימו את הוועדה. בוועידה בקולקטה בדצמבר 1928 קידם גנדי החלטה הקוראת לממשלה האנגלית להעניק להודו מעמד של דומיניון או שיתפח נגדה קמפיין לא-אלים חדש שמטרתו השגת עצמאות מלאה להודו. גנדי מיתן את דעותיהם של אנשים צעירים יותר כמו סובהס צ'אנדרא בוסא וג'ווהרלל נהרו שרצו לתבוע עצמאות מיידית, אבל גם שינה את עמדתו שלו, למתן אורכה של שנה אחת בלבד במקום שנתיים.

הבריטים לא הגיבו. ב-31 בדצמבר 1929 נפרס דגלה של הודו בלאהור. ב-26 בינואר 1930 חגגה מפלגת הקונרגס הלאומי שהתכנסה בלאהור את יום העצמאות ההודי. יום זה צוין כמעט על ידי כל ארגון הודי אחר.

בהתאם להבטחתו, פתח גנדי בסאטיאגרהא חדשה נגד מס המלח במרץ 1930. ששיאה היה צעדת המלח המפורסמת לדאנדי בין ה-12 במרץ ועד ל-6 באפריל 1930. גנדי צעד 400 קילומטרים מאחמדאבאד (העיר הגדולה ביותר בגוג'אראט) לדאנדי (כפר קטן במדינה זו), כדי לייצר מלח בעצמו. אלפי הודים התלוו אליו במסעו אל הים. זה היה אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר שלו שבו המוני הודים עברו על החוק הבריטי שאסר על תחרות בהפקה הבריטית של מלח בישול. בתגובה, עצרה בריטניה כ-60,000 תושבים הודים.

אירוע זה נחשב לשיאו של המאבק בבריטים. מאבקו של גנדי זכה בשלב זה לפרסום בינלאומי רב, ובין היתר נבחר גנדי ב-1930 לאיש השנה של השבועון טיים.

גנדי בדאונינג 10, 1931

הממשלה הבריטית, שיוצגה על ידי לורד אדוארד אירווין החליטה לנהל משא ומתן עם גנדי. במרץ 1931 נחתם הסכם גנדי-אירווין. הממשלה הבריטית הסכימה לשחרר לחופשי את כל האסירים הפוליטיים בתמוכה להשעיית פעולות המרי האזרחי. בנוסף, גנדי הוזמן להשתתף בוועידת השולחן העגול בלונדון כנציג היחידי של מפלגת הקונגרס. הוועידה הייתה מאכזבת בעיני גנדי והלאומנים שכן היא התמקדה בנסיכים ההודים ובמיעוטים ההודים במקום בהעברת השלטון.

זאת ועוד, יורשו בתפקיד של לורד אירווין, לורד ווינלגטון, פתח בקמפיין חדש של דיכוי הלאומנים. גנאדי נאסר שוב, והממשלה ניסתה להרוס את השפעתו על ידי בידוד מוחלט שלו מתומכיו. טקטיקה זו נכשלה. בשנת 1932, נכנע הממשלה הבריטית לקמפיין שהנהיג המנהיג והעיתונאי מכת הטמאים בהימרו רמג'י אמבדקאר, הממשלה אישרה מינוי אלקטורטים נפרדים לכת הטמאים. במחאה, פתח גנדי בצום של שישה ימים בספטמבר 1932, ואילץ את הממשלה לאמץ סידור מתאים יותר באמצעות משא ומתן באמצעות מנהיג כת הטמאים פאלוונקר באלו. היה זה תחילתו של קמפיין חדש של גנדי, לשיפור חייהם של האסורים במגע, אותם הוא כינה "הריג'אנס", "הילדים של אלוהים". ב-8 במאי 1933 החל גנדי בצום של 21 יום להטהרות עצמית ולעזרת תנועת ההריג'אן.

בקיץ 1934 נעשו 3 נסיונות להתנקש בחייו, שכשלו כולם.

מפלגת הקונגרס הסכימה לקיים בחירות ולקבל את התוכנית של הפדרציה. גנדי החליט להתפטר מהמפלגה, כנראה מסיבות טקטיות. גנדי חזר לראשות המפלגה בשנת 1936, בזמן וועידת המפלגה בלוקנאו, בזמן שג'ווהרלל נהרו היה נשיא המפלגה. אף שגנדי רצה במיקוד מלא במטרה של קבלת עצמאות ולא בספקולציות לגבי עתידה של הודו, הוא לא מנע ממפלגת הקונגרס לאמץ את קידום הסוציאליזם כמטרה. גנדי התעמת עם סובהס בוסא, אשר נבחר לנשיאות המפלגה בשנת 1938. נקודות המחלוקת בין גנדי לבוסא היו בעיקר סביב העדר מחויבות של בוסא לדמוקרטיה והתנגדותו למחויבות לאי אלימות. בוסא זכה בכהונה שנייה למרות הביקורת של גנדי, אבל ב-1939 הוא עזב את מפלגת הקונגרס והקים את מפלגת "בלוק כל הודו קדימה" שדגלה בסוציאליזם ובאחדותה של הודו (כלומר התנגדות להפרדת הודו ופקיסטן).

[עריכה] מלחמת העולם השנייה ותנועת "צאו מהודו"

מהדב דאסי (משמאל) מקריא לגנאדי מכתב מהמשנה למלך. בית בירלה, מומבי, ה-7 באפריל 1939

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין. בתחילה גנדי תמך במתן "סיוע מוסרי לא אלים" למאמץ הבריטי, אך מנהיגים אחרים של הקונגרס נעלבו מההחלטה החד צדדית של בריטניה להפוך את הודו למעורבת במלחמה לצידם, ללא התייעצות עם נציגי התושבים. כל חברי הקונגרס התפטרו מתפקידם. לאחר מחשבה ממושכת על הנושא, גנדי הכריז כי הודו לא תוכל להיות חלק ממלחמה שנערכת כביכול למען החופש הדמוקרטי, בעוד שחופש כזה נמנע מהודו עצמה.

מספר חברים במפלגת הקונגרס ובקבוצות פוליטיות הודיות אחרות, הן פרו-בריטיים והן אנטי-בריטיים, מתחו ביקורת על גנדי. חלקם הרגישו שהתנגדות לבריטניה בשעת מאבקה לחיים ולמוות היא דבר לא מוסרי, ואחרים סברו שגנדי לא תקיף מספיק כלפי הבריטים.

באותה תקופה קמה תנועת צאו מהודו שהייתה התנועה החזקה ביותר בהיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו, עם מאסרים המונייים ואלימות בסדר גודל חסר תקדים. אלפי לאומנים הודים נהרגו ונפצעו מאש המשטרה, ונאסרו מאות אלפי אנשים. גנדי ותומכים הבהירו כי הם לא יתמכו במאמץ המלחמתי ללא שהודו תקבל עצמאות מיידית. גנדי אפילו הבהיר כי התנועה לא תעצור אם יבוצעו מעשים בודדים של אלימות, באומרו כי ה"אנרכיה המאורגנת" סביבו, היא "גרועה מאנרכיה אמיתית". הוא קרא לכל חברי הקונגרס וכל ההודים לשמור על משמעת באמצעות אהימסה ו"Karo Ya Maro" ("פעל או מות") במאבק למען החופש.

ב 9 באוגוסט 1942, נאסרו גנדי וכל החברים בוועידות הקונגרס בבומביי בידי המשטרה הבריטית. גנדי נכלא במשך שנתיים ב"ארמון אגא חאן" בפונה. בזמן זה סבל גנדי 2 אבדות קשות בחייו האישים. מזכירו בן החמישים, מהדב דאסי, מת מהתקף לב. ב-22 בפברואר 1944 מתה אשתו ,קסטורבה , לאחר 18 חודשי מאסר. 6 שבועות לאחר מכן סבל גנדי מהתקף מלאריה חזק. הוא שוחרר לפני תום המלחמה ב-6 במאי 1944 בגלל בריאותו הלקויה ובשל צורך בניתוח. הראג' הבריטי לא רצה שגנדי ימות בכלא, דבר שיתסיס את המדינה.

הדיכוי חסר הפשרות של תנועת "צאו מהודו" הביא לסדר בהודו עד סוף שנת 1943. עם זאת ניתן לטעון כי היא השיגה את מטרתה. בסוף מלחמת העולם הבריטים נתנו סימנים ברורים לכך שהשלטון יעבור לידי ההודים. בנקודה זו גנדי קרא להפסקת המאבק, ושוחררו כ-100,000 אסירים פוליטיים, כולל הנהגת הקונגרס.

[עריכה] הרצח

ב-15 באוגוסט 1947 זכתה הודו בעצמאותה וגנדי זכה לראות בהתגשמות חלומו. כאשר החליטו הבריטים להעניק עצמאות להודו, הסתבר כי לפקיסטן יהיו הוצאות כספיות גבוהות והבריטים החליטו כי על הודו לשאת בהוצאות אלה. הלאומנים ההודים טענו שאם הודו תבצע את התשלום הנדרש ממנה, יביא הדבר לחולשתה. גנדי הבין שעל הודו לשאת בתשלום בכל זאת, והתוצאה הייתה שהוא נחשב לבוגד. נאדורם גודסה (Nathuram Godse), הינדי בן 38, שהיה קשור לארגון קיצוני בשם "הינדו מהסבהה" (Hindu Mahasabha), החליט להתנקש בחייו של גנדי. וינסנט שִיאֶן (Vincent Sheean), עיתונאי אמריקאי שהיה בדלהי, סיפר שנהג ללכת לארמון בירלה האוס (Birla House) שגנדי נהג להתפלל בו כל ערב. הוא ראה את גנדי עם חיוכו המתמיד פוסע על הדשא הגבוה. כאשר התכונן לשבת, נשמעו היריות.

גווייתו של גנדי נשרפה, בהתאם למנהג ההודי. על פי בקשתו פוזר רוב האפר בין הנהרות הגדולים בעולם, בהם הנילוס, הוולגה והתמזה. שארית האפר נשלחה בסרקופג סיני בן אלפי שנים, העשוי מנחושת וכסף, לידי יוגנאנדה פארמהאנסה ( Paramahansa Yogananda), מקים פארק בשם "פסיפיק פאליסיידס" (Pacific Palisades) בלוס אנג'לס שבקליפורניה, במטרה להקים אתר הנצחה לשלום על שם מהטמה גנדי.

הרוצח ועוזרו, נייריאן אפטה (Narayan Apte), נעצרו והוצאו להורג ב-15 בנובמבר 1949. כאשר עלו לגרדום, הם החזיקו בידיהם את מפת הודו הלא-מחולקת. לדעתם, חלוקת הודו הייתה בגידה. גנדי נורה באקדח ברטה ו7 מכסניות שניקנו על ידי נאדורם גודסה ועוזרו נייריאן אפטה.

[עריכה] משנתו ומורשתו

פסל בדמותו של גנדי באמסטרדם

ערכים מורחבים – אהימסה, סאטיאגרהא

גנדי תמך תמיכה מוחלטת באי-אלימות, וסבר כי לעולם אין להפעיל כוח, גם בתגובה לכוח נגדי. הוא השתמש בתורתו במילה "אהימסה", מילה שקשה למצוא לה תרגום מדויק בשפות המערב, משום שלהבדיל מהמשתמע מהמושג אי-אלימות, "אהימסה" היא בו זמנית הימנעות מאלימות אך גם מאבק אקטיבי בגילוייה. הגדרתו של גנדי עצמו לאהימסה היא: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי, בין אם במחשבה או במעשה. הוא האמין כי על כל מעשה התנגדות להיות בעל אופי אזרחי לא-תוקפני, במטרה להקשות על המשך הפעלת הכוח.

באופן פרדוקסלי, גנדי היה בעל מכה. "הייתי לאשתי", אומר גנדי, "בעל שאינו חוסך שבטו. בעיני הייתי מורה שלה ומשום כך ירדתי לחייה, כי אהבתי אותה אהבה עיוורת". "סתירה זו כמעט שהביאה אותי לתחושה של עד כאן", כתב הפסיכואנליטיקן אריקסון במכתב לגנדי ב- 1969. " דימיתי שאני עד לנוכחותה של אמת פגומה בעיצומה של הטפה לאמת", ביקר את צביעותו.

גנדי ידוע כמי שלמד והעמיק בדתות רבות. הכתבים הג'ייניים, הברית החדשה והכתבים הסוציולוגיים של לב טולסטוי הם שלושת המקורות העיקריים לרעיונותיו על אי אלימות (ייתכן שמקורותיו היו בתחילה רק מזרחיים, ואחר כך נוספו להם מקורות מערביים). גנדי האמין בסאטיאגרהא - "לדבוק באמת". הוא זיהה רעיון זה עם "כוח האמת" או "כוח הנשמה", הנובע מגרעין אישיותו הסובלנית ושוחרת השלום של האדם. לפי גנדי, רק הזדהות עם כוח זה עשויה להביא להגשמת מטרותיו של האדם, וכי כל נטייה אלימה - מקורה בשקר וסופה להיכשל. כאשר נשאל האם לא יכול אדם להרוג קוברה כדי להגן על ילד או על עצמו, השיב כי הוא אינו יכול להרוג קוברה מבלי להפר שניים מנדריו: אי-פחד ואי-הריגה. "אני אעדיף לנסות להרגיע את הנחש על ידי גלי אהבה. אינני יכול להנמיך את הסטנדרטים שלי כדי להתאימם לנסיבות", השיב.

גנדי כתב אוטוביוגרפיה בשם "ניסויי עם האמת" ^[1] בה הוא מציג את שני הרעיונות העיקריים שהנחו אותו במהלך חייו: אהימסה וסאטיאגרהא. גנדי הקדיש את חייו למה שהוא כינה "ניסויים עם האמת" כאשר הוא לוקח על עצמו עוד ועוד הגבלות ואיסורים. בתחום הצימחונות, למשל, הוא מנע מעצמו עוד ועוד מאכלים, עד שלבסוף תזונתו כללה פירות ואגוזים בלבד. כמו כן, הוא התנסה בהתנזרות ונמנע מקיום חיי אישות כאשר הוא נשען על החיפוש אחר מוֹקְשָה.

גנדי תבע מעצמו לממש את שדרש מאחרים ותבע מאחרים לממש בעצמם את מה שהם תובעים מזולתם. הוא הדגיש את היותו אדם פשוט והתעקש לטעון שכל ילד יכול לבצע את כל שהוא עושה. כאשר נשאל כיצד הדבר אפשרי, הוא ענה: "זה פשוט מאוד. עליך להיות השינוי שאתה רוצה לראות באחרים". בהתנהגותו זו ייצג גנדי את אחד העקרונות החשובים ביותר של תורתו, והוא קעקוע הרעיון של מדרגיות מוסרית. על פי התפישה הגנדיאנית, עלינו להתייחס לכל אדם ואף לעצמנו על פי אמות מידה אחידות, שכן כל התייחסות אל הזולת בהתאם למידת שונותו מאיתנו, מקורה בגאווה, והגאווה היא אחד המקורות להתנהגות אלימה.

לפני פעולה, דרש גנדי מאנשיו להיטהר, כדי להתחבר ליסוד הרוחני שבהם. גנדי נמנע לעתים מפעולות מסוימות, שהאמין כי הציבור אינו בשל להן.

גנדי האמין שהתנ"ך והקוראן הם אלוהיים כמו הוודות. בנוסף ללימוד כתביהן של הדתות השונות, העמיק גם בכתביהם של הכותבים המערביים הנרי ת'ורו, ג'ון ראסקין וג'וזפה מציני.

עד היום נחשב גנדי לדמות נערצת ברחבי העולם, כולל באנגליה שבה נלחם, ובהתאם לכך הוקם ב-1969 פסל לזכרו על אדמת אנגליה. דמותו הפכה לסמל לסובלנות ולפתרון בלתי-אלים של סכסוכים, והוא משמש כאב רוחני לתנועות סרבנות רבות. עם זאת, יש הרואים תמימות רבה בתורת אי-האלימות שלו. גנדי אמנם הצליח במאבק לשחרור ארצו, אך ספק רב אם היה נוחל הצלחה דומה אילולא ניצבה מולו דמוקרטיה מערבית ליברלית.

[עריכה] לקריאה נוספת

מ. ק. גנדהי, אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת, הוצאת אסיה, 2005.
יוחנן גרינשפון, על כוח ואי-אלימות - חייו ומשנתו של מהטמה גנדהי, סדרת "אוניברסיטה משודרת", הוצאת משרד הביטחון.