מדינות הציר

מדינות הציר היו המדינות שלחמו נגד בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה.

השטח שבשליטת מדינות הציר (בשחור), כפי שהתרחב ואחר כך הצטמק במהלך מלחמת העולם השנייה

[עריכה] רקע כללי

שלוש המדינות העיקריות שלחמו במסגרת מדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית והאימפריה היפנית. הברית הצבאית בין הצדדים, הסכם לשיתוף פעולה צבאי המכונה ההסכם התלת צדדי נחתם ב-27 בספטמבר 1940, וביסס באופן רשמי את ה"ציר" בין רומא, ברלין וטוקיו. בשיא כוחה של הברית שלטו כוחותיה בשטחים עצומים שכללו חלקים ניכרים מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומהאוקיינוס השקט.

שלוש המדינות הקשורות בהסכם התלת צדדי נחשבות לצד התוקפני במלחמת העולם השנייה:

• גרמניה הנאצית פתחה במלחמה בהתקפה על פולין, לאחר שביימה, כעילה למלחמה, את ההתקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ, שלא הייתה ולא נבראה, ובהמשך פתחה במלחמה נגד מדינות רבות, לעתים במפתיע וללא כל פרובוקציה, כשהמניע למלחמה היה תאוריה אימפריאליסטית וגזענית הגורסת שעל גרמניה להשיג מרחב מחיה, המשתרע על פני כל אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון וברית המועצות עד להרי אוראל, לשעבד את תושביו, ולהשמיד את אלו מהם השייכים לגזעים "נחותים".
• איטליה הפאשיסטית הייתה בעלת היסטוריה של תוקפנות. כך נלחמה כנגד אתיופיה, כבשה את אלבניה ופתחה במלחמת איטליה-יוון, מתוך תוקפנות גרידא. למלחמה באירופה הצטרפה במתקפה על צרפת לאחר שזו הוכרעה כבר על ידי גרמניה, ולא היוותה לה כל סיכון.
• האימפריה היפנית אף היא הייתה שקועה במשך שנים לפני חתימת ההסכם במלחמת כיבוש ושעבוד בסין ובדרום מזרח אסיה, ובמהלך המלחמה פתחה במלחמה ללא כל התראה כנגד ארצות הברית במהלך התוקפני של המתקפה על פרל הארבור.

מדינות אלו גררו אחריהן שורה של מדינות, חלקן היו קשורות עמן בברית, והיו מדינות עצמאיות לכל דבר שלחמו לצד מדינות הציר, מתוך אינטרסים אזוריים או פוליטיים כגון הונגריה, רומניה ובולגריה. חלקן מדינות בובה שנוצרו על ידי מדינות הציר, וחלקן מדינות נייטרליות בעלות אידאולוגיה קרובה לאידאולוגיה של מדינות הציר, שסייעו במידה זו או אחרת למאמץ המלחמתי של הציר. השייכות ל"מדינות הציר" לא הייתה עניין של קבע. ישנן מדינות שבמהלך הלחימה החליפו צד, נכנסו לבריתות עם מדינות הציר או פרשו מהן. איטליה הפאשיסטית החלה את המלחמה כבעלת ברית שוות זכויות, אחת משלוש המדינות שהרכיבו את הציר, וסיימה את המלחמה כמדינה כבושה ובה תנועה פרטיזנית הנלחמת כנגד הכיבוש הגרמני.

מדינות הציר, בהנהגת גרמניה הנאצית, היו האחראיות לייזומה ולביצועה של השואה. השואה התבצעה בשטחי מדינות הציר, או בשטחים שהיו נתונים לשליטתן, באירופה ובמידת מה בצפון אפריקה. גרמניה הובילה את הצעדים כנגד היהודים, מחקיקה אנטישמית ועד להשמדה, ולחצה על המדינות הקשורות עמה בברית לנקוט בצעדים דומים, ולהסגיר לידיה את אזרחיהן לשם השמדה. היחס לדרישות הגרמניות נע בין הסכמה ושיתוף פעולה מלא, כדוגמת רומניה או סלובקיה, לבין ניסיונות להגן על היהודים, ולמנוע גירושם, על אף קבלת חקיקה אנטישמית, כשם שהיה באיטליה. לעתים, רק כאשר נכנס הצבא הגרמני למדינה גרורה, בוצעה השמדת היהודים, כשם שהיה בהונגריה. לעתים הגנו המדינות על אזרחיהן היהודים וניסו למנוע השמדתם או לעכבה בתירוצים שונים, כפי שהיה בבולגריה. הקשורות בהסכם המשולש במזרח הרחוק, יפן ומדינות "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי" כפי שקראה התעמולה היפנית לשטחי הכיבוש, לא נקטו בצעדים ממשיים כנגד האזרחים היהודים. פליטים שהגיעו לאזורים אלו נתקלו בהגבלות ובמחסור, כגון הפליטים שהגיעו לגטו שאנגחאי, אך על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה, וההשפעה הנאצית, לא היו יהודי המזרח הרחוק בסכנת השמדה.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתו המוחלטת של הציר, בכיבוש המדינות השייכות אליו על ידי בעלות הברית, בפירוק האימפריות שנוצרו במהלך קיומו של הציר, ובהחלפת הממשלות בעלות האידאולוגיה הנאצית הפאשיסטית או האימפריאליסטית שהנהיגו אותו. אדולף היטלר ובניטו מוסוליני מצאו את מותם בסוף המלחמה, כמו גם רבים ממנהיגי המשטרים שהובילו, אם בהתאבדות או בהוצאה להורג. כזה היה גם גורלם של רבים ממנהיגי יפן, כגון ראש הממשלה הידקי טוג'ו. יוצא דופן גורלו של הירוהיטו שנותר לעמוד בראש המדינה היפנית גם לאחר המלחמה, כקיסר נטול סמכויות של ממש.

[עריכה] ההסכם התלת צדדי

ערך מורחב – ההסכם התלת צדדי

המונח "ציר" לתיאור הברית שבין גרמניה ואיטליה הוכנס לשימוש על ידי בניטו מוסוליני בשנת 1936 כאשר דיבר על ציר רומא-ברלין לאחר חתימת הסכם הידידות בין איטליה וגרמניה ב-25 באוקטובר 1936. מוסוליני הצהיר כי שתי המדינות תהיינה לציר סביבו יסובו שאר מדינות אירופה. ההסכם עוצב כאשר איטליה הפאשיסטית, שבעבר לא הביעה אהדה לשאיפות גרמניה, עמדה מול התנגדות של מדינות המערב ויתר החברות בחבר הלאומים, בעקבות המלחמה התוקפנית בה פתחה, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. ב-1936 חתמה גרמניה עם יפן על הסכם ידידות דומה, וכן על הסכם האנטי-קומינטרן אליו הצטרפה איטליה במאי 1937.

במאי 1939 הפך הסכם ציר רומא-ברלין לברית צבאית לכל דבר שכונתה ברית הפלדה.

האימפריה היפנית הייתה בעלת ברית טבעית כמעט לגרמניה הנאצית. שתי המדינות דגלו בהתפשטות טריטוריאלית על חשבון שכנותיהן. על מנת להגשים שאיפות אלו היה על שתי המדינות להתגבר באופן כלשהו על התנגדותן של ברית המועצות ושל ארצות הברית, ואויביה של גרמניה ביבשת, המדינות הקולוניאליסטיות צרפת, בריטניה ואף הולנד, החזיקו בשטחים נרחבים בדרום מזרח אסיה, שאליהם נשאו היפנים את עיניהם.

ברית המועצות חתמה באוגוסט 1939 על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם גרמניה הנאצית, והתנגשות צבאית במזרח הרחוק, בשנת 1939 באזור חלקין גול הביאה ליצירת סטטוס קוו עם יפן, אותו לא העז אף צד להפר. ארצות הברית הייתה נייטרלית לכאורה, אך אהדתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבעלות הברית, הביאה לרצון לסייע לבריטניה ולספק לה את צורכי המלחמה הדרושים לה. ממרץ 1941 ועד כניסתה למלחמה בפועל בסוף אותה שנה, אכן סיפקה ארצות הברית ציוד רב לבריטניה ולבעלות בריתה במסגרת מדיניות "החכר והשאל". גם בעת חתימת ההסכם המשולש, היה ברור כי דרכה של ארצות הברית לסיוע פעיל לבעלות הברית סלולה. ניתן היה להסיק כי כל מדינה בעלת שאיפות התפשטות תאלץ למצוא דרך, צבאית או מדינית, להכריע את ברית המועצות או את ארצות הברית, או לנטרלן מבחינה פוליטית.

כאשר נפתחה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, היו היפנים שקועים מזה כעשור במלחמות התפשטות באסיה, בסין ובדרום מזרח אסיה. איטליה הצטרפה ללחימה רק ביוני 1940 כשתקפה את צרפת בעקבות התקיפה הגרמנית.

ב-27 בספטמבר 1940 נחתם ההסכם התלת צדדי בברלין על ידי נציגי גרמניה, איטליה ויפן, והצהיר על המדיניות שהייתה קיימת בפועל. אל ההסכם הצטרפו במהלך הזמן הונגריה, רומניה, סלובקיה ובולגריה. יוגוסלביה הצטרפה אל ההסכם, אך הפיכה צבאית גרמה לפרישתה ממנו לאחר יומיים, ולכיבושה על ידי גרמניה לאחר זמן קצר.

ההסכם נתן ממד גלובאלי למלחמה, שעד אז התרכזה באירופה ובאזור הים התיכון.

[עריכה] הצדדים הראשיים להסכם

שלוש החותמות על ההסכם התלת צדדי נחשבות למעצמות העיקריות המהוות את הציר. האידאולוגיה התוקפנית שאימצו לעצמן, מדיניותן, והנכונות להשתמש בכוח כדי להגשימה, כמו גם האישיות של העומדים בראשן, נתנו לברית זו את אופייה המיוחד.

[עריכה] גרמניה

דגל צלב הקרס, דגלה של גרמניה הנאצית

ערך מורחב – גרמניה הנאצית

גרמניה הנאצית הייתה הכוח העיקרי מבין מדינות הציר באירופה. שמה הרשמי, "Deutsches Reich", שפירושו "הרייך הגרמני", שונה לאחר 1943 לשם ל"Grossdeutsches Reich", "הרייך הגרמני הגדול". כיום מתייחסים לתקופה זו בתולדות גרמניה בכינוי "גרמניה הנאצית", בשל העובדה כי גרמניה נשלטה באותה התקופה על ידי המפלגה הנאצית, שעמדותיה הגזעניות והאנטישמיות הכתיבו את מהלכיה המדיניים והצבאיים של גרמניה באותה התקופה.

מנהיגה של גרמניה הנאצית במשך רוב תקופת קיומו של ההסכם התלת צדדי היה הפיהרר, אדולף היטלר, ולמשך ימים ספורים, מ-30 באפריל 1945, לאחר התאבדותו של היטלר, היה נשיא גרמניה גרוסאדמירל קרל דניץ. ממשלתו של דניץ, המכונה "ממשלת פלנסבורג" על שם העיר בה הקימה את מושבה, פוזרה על ידי בעלות הברית ב-23 במאי 1945, וכל חבריה נאסרו. משרת הפיהרר בה החזיק היטלר, איחדה את משרת הנשיא והרייכסקנצלר. לאחר מותו מונה יוזף גבלס לרייכסקנצלר, אך הוא התאבד לאחר יום אחד. דניץ היה ראש המדינה האחרון של גרמניה הנאצית, אם כי תחום שלטונה של ממשלתו היה אף פחות מתחומה המוניציפלי של פלנסבורג.

כאשר נחתם ההסכם התלת צדדי כלל שטחה של גרמניה הנאצית את אוסטריה שסופחה לשטח "הרייך" ב-1938, את חבל הסודטים שנמסר לרייך לאחר הסכם מינכן ב-1938, את ממל שנגזלה מליטא ב-1939, את הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה שנוצר ב-1939 לאחר שפלישה גרמנית חיסלה את המדינה הצ'כוסלובקית וביתרה את חלקיה, את שטחה של העיר החופשית דנציג שהודיעה על צירופה לרייך ב-2 בספטמבר 1939, יום לאחר הפלישה הגרמנית לפולין שהחלה את מלחמת העולם השנייה, את המסדרון הפולני, מערב פרוסיה ושלזיה עילית, טריטוריות פולניות שנכבשו וסופחו לשטח הרייך הגרמני, ולאחר המלחמה במערב שטחים שסופחו מבלגיה (כאשר שאר המדינה הייתה תחת ממשל צבאי), לוקסמבורג, שנכבשה בשנת 1940 וסופחה רשמית לשטח הרייך ב-1942, חבל אלזס לוריין בצרפת, שנכבש אף הוא ב-1940 וסופח בשנת 1942.

לאחר חתימת החוזה, באפריל 1941 תקפה גרמניה הנאצית את יוגוסלביה ולאחר כיבושה סיפחה את סלובניה. לאחר מבצע ברברוסה, המתקפה על ברית המועצות ביוני 1941 סופחו לשטח הרייך גם שטחים נרחבים בפולין שנכבשו קודם לכן על ידי ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, אוקראינה, המדינות הבלטיות ורוסיה עצמה.

שטחים אחרים שהיו תחת שליטה גרמנית כשטחי הגנרל גוברנמן, יוון או נורבגיה היו תחת כיבוש צבאי והוקם בהם ממשל אזרחי נפרד, ולא נחשבו לחלק מן הרייך.

היהודים בגרמניה הנאצית

ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית

גרמניה הייתה היוזמת והמבצעת הראשית של השואה, בה הושמדו שישה מיליון יהודים. התאוריות הגזעניות והאנטישמיות שהגה היטלר, ואשר שימשו ככוח המניע למדיניות ההתפשטות שעמדה בבסיס יצירת הציר, הן שהובילו אותה לרכז את היהודים בגטאות בכל שטחי הכיבוש, ולשלחם להשמדה.

[עריכה] יפן

ערך מורחב – האימפריה היפנית

דגל האימפריה היפנית

יפן הייתה הכוח העיקרי מבין מדינות הציר באסיה ובמרחב האוקיינוס השקט. שמה הרשמי - "דאי ניפון טיקוקו" פירושו "האימפריה של יפן רבתי". כיום מתייחסים למדינה זו בכינוי "האימפריה היפנית" בשל שאיפותיה האימפריליסטיות כלפי שכנותיה.

ראש המדינה היפני בתקופת קיום ההסכם התלת צדדי היה הקיסר הירוהיטו. החוקה היפנית קבעה כי: "הקיסר הוא ראש האימפריה, משלב באישיותו את זכויותיה הריבוניות, ומוציא אותן לפועל על פי החוקה" (סעיף 4). סעיף 11 קבע כי "לקיסר הפיקוד העליון על הצבא ועל הצי". לקיסר הייתה כפופה ממשלה ומטה כללי ולו שני ראשים. מיום חתימת ההסכם התלת צדדי ועד כניעתה של יפן היו ראשי הממשלה היפנים פומימרו קונוי, הידקי טוג'ו, קוניאקי קויסו, קנטרו סוזוקי ונרוהיקו היגשיקוני.

יפן הפנתה את רוב כוחותיה למלחמה ביבשת אסיה, בשטחה של סין, בו פתחה במתקפה ב-7 ביולי 1937 כנגד כוחותיו של צ'יאנג קאי שק ובהמשך, לאחר המתקפה על פרל הארבור נלחמה כנגד ארצות הברית, כנגד הבריטים בבורמה, מלזיה, סינגפור והונג קונג. האוסטרלים, הקנדים וההודים שסייעו לבריטניה כחלק מן הדומיניונים, כנגד הולנד במושבותיה באיי הודו המזרחית ההולנדים (כיום חלק מאינדונזיה), כנגד הפיליפינים ולבסוף כנגד ברית המועצות אשר לאחר הניצחון באירופה הכריזה מלחמה על יפן ומיגרה את כוחותיה במנצ'וקואו, במבצע סערת אוגוסט.

השטחים שנכבשו על ידי יפן במלחמה כונו על ידי יפן בכינוי "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי", שכלל בשיאו את מנצ'וריה, מונגוליה התיכונה, חלקים מסין, מלזיה, הודו סין (שצירופה לשטח הכיבוש היפני התאפשר תוך שיתוף פעולה עם צרפת של וישי), איי הודו המזרחית ההולנדים, הפיליפינים, בורמה, חלק מהודו ואיים רבים באוקיינוס השקט.

היהודים ביפן
במלחמת העולם השנייה לא מסרה יפן את יהודי יפן ומנצ'וריה לידי גרמניה, על אף ששיתפה איתה פעולה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן, דרך סיביר, יהודים רבים מאירופה. בין חסידי אומות העולם היה השגריר היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הליטאים והגרמנים.

[עריכה] איטליה

ערך מורחב – איטליה הפאשיסטית

דיגלה של ממלכת איטליה

איטליה הפאשיסטית הייתה החברה השלישית בציר, והשתייכה למדינות הציר בשני גלגולים חוקתיים, שניהם תחת הנהגתו של בניטו מוסוליני. האחד כ"ממלכת איטליה" מיום חתימת ההסכם התלת צדדי ועד כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, והשנייה כמדינת בובות איטלקית בשליטה גרמנית בצפון המדינה, שכונתה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית", וידועה אף כ"הרפובליקה של סאלו". שתי המדינות היו תחת שליטת המפלגה הפאשיסטית של איטליה, ומכאן כינוי התקופה בתולדות איטליה כ"איטליה הפאשיסטית".

ראש המדינה הרשמי בממלכת איטליה היה המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, אך השליט בפועל היה ראש ממשלתו, מוסוליני, ולתקופה קצרה בין 25 ביולי 1943 עד לכניעת איטליה ולפרישתה מן הציר בספטמבר 1943, שימש בתפקיד זה המרשל פייטרו באדוליו. ויטוריו אמנואלה אף הוכרז כמלך אלבניה וקיסר אתיופיה. אתיופיה נכבשה על ידי האיטלקים ב-1936 וסופחה למושבה האיטלקית "מזרח אפריקה האיטלקית". אלבניה נכבשה ב-1939, והצטרפה ל"אוניה פרסונלית" עם איטליה כשקיבלה את ויטוריו אמנואלה השלישי כמלכה. כן החזיקה איטליה מתקופות קודמות במושבות בלוב ובאיי הדודקאנס. כן כבשה איטליה חלק מהרי האלפים שהיה טריטוריה צרפתית לאחר שתקפה את צרפת, מספר שבועות לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה. לאחר חתימת ההסכם התלת צדדי תקפה איטליה את יוון. מלחמת איטליה-יוון הייתה כישלון צבאי, ואיטליה ביקשה את סיועה של גרמניה ובולגריה על מנת לנצח את היוונים. לאחר המלחמה, בין 1941 לספטמבר 1944 שלטה איטליה בחלקים נרחבים מיוון, שחולקה בין גרמניה, בולגריה ואיטליה.

הרפובליקה של סאלו, גלגולה השני של המדינה הפאשיסטית האיטלקית הוקמה בשטחי הכיבוש הגרמני בצפון איטליה, לאחר שהמלך וראש ממשלתו באדוליו פעלו לחתימה על הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית. המדינה, שהייתה למעשה ממשלת בובות בחסות גרמנית, בה היה מוסוליני ראש המדינה להלכה, אך השליטה בפועל הייתה בידי הגרמנים, התקיימה בין 25 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945.

היהודים באיטליה הפאשיסטית
הפאשיזם האיטלקי לא היה בראשיתו מלווה באנטישמיות, אך ככל שהתקרבה איטליה לגרמניה הנאצית, כך השפיעה מדיניותו הרצחנית של היטלר על המדיניות האיטלקית. בתחילה, חקקה איטליה ב-1938 חוקי גזע שהגבילו את היהודים. כל עוד שמרה איטליה על עצמאותה, לא נמסרו יהודיה לידי הנאצים להשמדה, כשם שנמסרו יהודים במדינות אחרות. אך כאשר נכבשה צפון איטליה בשנת 1943, והוקמה הרפובליקה של סאלו הפקירה רפובליקה זו את אזרחיה היהודים לרדיפות אנטישמיות, לריכוזם ומשלוחם לאושוויץ. 7,900 מיהודי איטליה נספו בדרך זו.

[עריכה] מדינות נוספות שהצטרפו להסכם התלת צדדי

בחודשים שלאחר חתימת ההסכם התלת צדדי, הצטרפו אליו מדינות נוספות, אם מרצונן, וכהמשך ישיר למדיניות בשנים שלפני גיבוש ההסכם, ואם ברמה זו או אחרת של אילוץ. יש לזכור כי בעת חתימת ההסכם, בספטמבר 1940 הייתה גרמניה הנאצית בשיא כוחה. זה עתה הביסה את צרפת במערכה שנמשכה שישה שבועות, והכישלונות בחזית הרוסית שהביאו בסוף לתבוסתה היו נחלת העתיד הרחוק. בריטניה הספונה באיה המבודד הייתה האתגר היחיד כנגד שלטון מדינות הציר באירופה, והדעה הרווחת הייתה כי אף היא תיכנע בסופו של דבר. ברית המועצות הייתה קשורה עם גרמניה בהסכם מולוטוב ריבנטרופ, ואילו ארצות הברית הייתה שבויה בכוחם של אילוצי פוליטיקה פנימית שהותירו אותה מחוץ למלחמה על אף רצונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. בסוף שנת 1940 ובתחילת שנת 1941 נראתה ההצטרפות אל מדינות הציר כצעד נבון וכמעשה בעיתו.

[עריכה] הונגריה

ערך מורחב – היסטוריה של הונגריה: תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה

דגלה של הונגריה בשנת 1940.

הונגריה נשלטה על ידי האדמירל מיקלוש הורטי אשר שימש כעוצר. מזה שנים ניהלה הונגריה מדיניות פרו גרמנית, שנראתה להורטי כדרך הטובה ביותר להשיב להונגריה את השטחים שאיבדה בהסכם טריאנון לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשם שהיה זה הכוח המניע את המדיניות הגרמנית בתחילת התקופה הנאצית, להחזיר לגרמניה את שאיבדה בהסכם ורסאי. ואך טבעי כי הונגריה הייתה למדינה הראשונה שהצטרפה להסכם התלת צדדי לאחר חתימת שלושת הצדדים העיקריים. ב-20 בנובמבר 1940 חתמו נציגי הונגריה על ההסכם התלת צדדי.

בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם, נהנתה הונגריה מפירות המדיניות התוקפנית של גרמניה ואיטליה. בסדרה של בוררויות שנקראו "בוררות וינה הראשונה" ו"בוררות וינה השנייה" או "תכתיב וינה", שנערכו בנובמבר 1938 וביוני 1940 קבעו שרי החוץ של איטליה וגרמניה יואכים פון ריבנטרופ וגלאצו צ'אנו, כי הונגריה תקבל נתחים נרחבים מצ'כוסלובקיה ומרומניה.

במרץ 1941 הביאו שינויים פוליטיים ביוגוסלביה, כמו גם מעורבותה הכושלת של איטליה במלחמת איטליה-יוון לצורך בפלישה גרמנית נרחבת אל הבלקנים. הונגריה התירה מעבר כוחות גרמנים בשטחה בדרכם אל יוגוסלביה. ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, וחמישה ימים לאחר מכן, ב-11 באפריל, פלשו ההונגרים ליוגוסלביה, שצבאה כבר הוכה על ידי הגרמנים, וכבשו חלק משטחה, שהיה שייך להונגריה בעבר - מחוז וויבודינה, וכן חלקים מקרואטיה וסלובניה. צעד זה הביא לניתוק מיידי של היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה.

הונגריה לא התבקשה להשתתף במבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, אך חמישה ימים לאחר תחילת המבצע, ב-27 ביוני 1941 הכריזה הונגריה מלחמה על ברית המועצות. במהלך המלחמה שלחה הונגריה 200,000 חיילים שיילחמו לצד הגרמנים. חיילים אלו השתתפו במערכות הקשות ורבות האבדות של הוורמאכט במזרח, ורבים מהם נהרגו.

ב-26 בנובמבר 1941 הייתה הונגריה אחת מ-13 המדינות שחתמו על הסכם האנטי-קומינטרן המחודש. ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה על הונגריה, ואילו הונגריה הכריזה מלחמה, מספר ימים לאחר מכן, על בריטניה ועל ארצות הברית. ב-1942 הכריזה ארצות הברית מלחמה על הונגריה.

ב-1944 התקרב הצבא האדום אל שטחה של הונגריה. במרץ 1944 הסתבר כי הורטי מחפש את הדרך אל מחוץ לברית. ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, והציבו בראש הממשלה את דומה סטויאי, שגרירה לשעבר של הונגריה בברלין שהיה ידוע כפרו נאצי. ב-16 באוקטובר 1944 פנה הורטי אל ברית המועצות בהצעה לשלום נפרד. הגרמנים הביאו להדחתו, והשליטו ממשלה בראשות פרנץ סלשי איש מפלגת צלב החץ הפאשיסטית.

ב-4 בינואר 1945 נכבשה בודפשט בידי הצבא האדום, אך היחידות הגרמניות שלחמו לצד הנאצים המשיכו להלחם במקומות בהם היו מוצבות, גם לאחר ששטחה של הונגריה כולה נכבש על ידי הרוסים, עד לכניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. הונגריה הייתה הצד האחרון להסכם התלת צדדי, פרט לגרמניה ויפן, שהמשיך להלחם.

יהדות הונגריה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורע מצבם של היהודים בהונגריה. אמנם לא היו בסכנת השמדה מיידית, אך היו נתונים לרדיפות אנטישמיות, הוגבלו בחוקים מיוחדים (שממשלתו של הורטי החלה לחוקק עוד בשנת 1938) ונשלחו למחנות עבודת כפייה. עם זאת, כממשלות אחרות, נמנעה ממשלת הונגריה מלשלוח את אזרחיה להשמדה במזרח, כל עוד יכלה לעמוד בפני הלחץ הנאצי לעשות כן. לאחר כיבושה של הונגריה בידי הגרמנים, במרץ 1944, הגיע לבודפשט אדולף אייכמן, והצליח לשלוח יותר מחצי מיליון מיהודי הונגריה להשמדה. ביולי 1944 הפסיק הורטי את המשלוחים להשמדה, וזאת כאשר שארית הפליטה של יהודי הונגריה, כמאה וחמישים אלף נפש, מרוכזים בבודפשט. עם עלייתה של ממשלת צלב החץ בראשות פרנץ סלשי באוקטובר 1944, רצחו הפאשיסטים ההונגרים עשרות אלפי יהודים נוספים. אירועי השואה הביאו לרציחתם של 564,500 איש מיהודי הונגריה.

[עריכה] רומניה

דגלה של ממלכת רומניה

לאחר מלחמת העולם הראשונה זכתה רומניה, שלחמה לצד מדינות ההסכמה לרווחים טריטוריאלים משמעותיים על חשבון שכנותיה, ובמיוחד אוסטרו-הונגריה. לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב ועל פי מה שהוסכם בו תבעה ברית המועצות מרומניה את בסרביה ואת צפון בוקובינה, כולל חבל הרצה. רומניה חסרת בני ברית נאלצה להיכנע לאולטימטום הסובייטי ונסוגה מחבלים אלה שנכבשו מיד על ידי הצבא האדום. במסגרת תכתיב וינה ב-30 באוגוסט 1940 הכריחו גרמניה הנאצית ואיטליה את רומניה לוותר על צפון טרנסילבניה לטובת הונגריה, וכן להעניק לבולגריה את חבל הקדרילטר (דרום דוברוג'ה), ב-5 בספטמבר 1940.

במאמץ להתגבר על המשבר הפוליטי שנוצר עם אבדם בסרביה, מינה המלך קארול השני את הגנרל יון אנטונסקו לראש ממשלה, ב-6 בספטמבר 1940. אנטונסקו הכריח את המלך להתפטר, ושם על כיסאו את בנו מיכאי הראשון בן ה-19. אנטונסקו כרת ברית עם תנועת הלגיונרים והכריז על רומניה כמדינה לגיונרית, כשתוארו "Conducător" - מנהיג. רומניה כרתה ברית עם גרמניה מתוך תקווה להשיב לעצמה, בעזרת גרמניה, את החבלים שעברו לברית המועצות, לכן חתמה על ההסכם התלת צדדי ב-23 בנובמבר 1940. ב-1941 נכנסו למדינה חיילים גרמנים והשתמשו בשטחה לפלישה ליוגוסלביה ולאחר מכן, יחד עם הצבא הרומני הגדול, לברית המועצות. כמו כן נהנו הגרמנים משימוש חופשי באוצרות הטבע של רומניה, במיוחד חיטה ונפט.

ב-22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה למבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. לא רק זאת שאפשרה מעבר חיילים גרמנים משטחה, אלא גם תרמה 300,000 מחייליה ללחימה לצד הגרמנים בחזית, יותר מכל בעלת ברית משנית אחרת. רומניה סיפחה לשטחה שטחים עצומים. היא השיבה לעצמה את בסרביה וסיפחה שטחים ניכרים ממזרח לנהר הדניסטר, כולל העיר אודסה.

משהתהפך גלגל המלחמה, והתבוסה הגרמנית לצבא האדום נראתה בלתי נמנעת, הודח אנטונסקו, וב-23 באוגוסט 1944 הכריזה רומניה על תמיכתה בבעלות הברית. הכרזה זו לא מנעה מברית המועצות לראות ברומניה אחת ממדינות הציר, ולכבוש את בוקרשט ב-31 באוגוסט 1944. במקביל תקפו הנאצים את רומניה, וסירבו לסגת משטחה ללא קרב.

יהדות רומניה

ערך מורחב – שואת יהודי רומניה

משטרו של אנטונסקו היה בין הגרועים שבמשטרים האנטישמים שקמו באירופה. אנשי המשטר שיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים ורציחתם, ואף יזמו את רציחת היהודים בעצמם. היהודים שחיו בגבולות רומניה שלפני 1941 נשלחו אל שטחי הכיבוש החדשים במזרח, שם סבלו מעינויים, רעב, עבודות כפייה, ובסופו של דבר רצח.

בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "רומניה הגדולה" שכללה את בוקובינה, בסרביה כל טרנסילבניה והקדרילטר) 756,930 יהודים.

מספר של 45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה. נרצחו על ידי השלטונות הרומנים גם 115,000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, במיוחד באזור אודסה. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, הטבח בגאלצי, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים אך במספרים קטנים מאלפים.

ועדת ההיסטוריונים שהוקמה על ידי ממשלת רומניה החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים שהומתו בשואת יהודי רומניה, תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000.

[עריכה] סלובקיה

דגל הרפובליקה הסלובקית הראשונה, בין 1939 ל-1945

הרפובליקה הסלובקית, בהנהגת יוזף טיסו הצטרפה אל ההסכם התלת צדדי ב-24 בנובמבר 1940.

סלובקיה הייתה למעשה מדינה גרורה של גרמניה, כאשר עצם היווצרותה הייתה תוצאה של פירוק צ'כוסלובקיה לגורמים לאחר מסירת חבל הסודטים בהסכם מינכן ולאחריו פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, והקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בחלק משטחי צ'כיה.

סלובקיה הכריזה על עצמאותה ב-14 במרץ 1939, וכבר ב-23 במרץ חתמה על ברית הגנה עם גרמניה. חיילים סלובקים הצטרפו לגרמנים בפלישה לפולין, בניסיון לקבל בחזרה שטח שאבד לסלובקיה ב-1918.

סלובקיה הכריזה מלחמה על ברית המועצות ב-1941 והייתה בין החותמות על הנוסח המחודש של הסכם האנטי קומינטרן באותה שנה. חיילים סלובקים לחמו לצד הגרמנים בחזית המזרחית, בסדר גודל של שתי דיוויזיות, וכ-20,000 חיילים. ב-1942 הכריזה סלובקיה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית.

ב-29 באוגוסט 1944 החלה התקוממות עממית כנגד משטרו הדיקטטורי של טיסו. המרידה דוכאה על ידי הואפן אס אס, וסלובקים מנאמני טיסו. עד ההתקוממות לא הייתה סלובקיה תחת כיבוש גרמני ישיר, אך לאחריה איבדה את מעט העצמאות שעוד נותרה לה.

לאחר המלחמה הוצא טיסו להורג, וסלובקיה שבה והתאחדה עם צ'כיה עד לשנת 1993.

יהודי סלובקיה

ערך מורחב – יהדות סלובקיה

משטרו של טיסו היה משטר אנטישמי, וסייע לנאצים באופן פעיל בהשמדת יהדות סלובקיה. בתחילה גורש חלק ניכר מהיהודים לשטחי סלובקיה שהועברו להונגריה, במסגרת "בוררות וינה" בשנת 1938, הנותרים נרדפו, רוכזו בגטאות, והושמדו באושוויץ ובמידנק. מספר היהודים שנרצחו בשואה בשטחי סלובקיה, ובשטחים הסלובקים שהועברו להונגריה מוערך במאה אלף.

[עריכה] בולגריה

דגל ממלכת בולגריה

בולגריה, בהנהגת המלך בוריס השלישי הצטרפה אל החוזה התלת צדדי ב-1 במרץ 1941. בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכגרמניה והונגריה רצתה להשיב לעצמה שטחים שאבדו במלחמה, ולשנות את תנאי ההסכמים הבינלאומיים שלאחריה, ובמיוחד הסכם סן סטפנו מ-27 בנובמבר 1919, שהעביר ליוון את צפון תראקיה, קבע תשלום פיצויי מלחמה בסכומים גבוהים, וצמצם את צבא בולגריה ל-20,000 חיילים.

כמדינות אחרות באזור הבלקן, למעט יוון, התקרבה בולגריה אל גרמניה הנאצית במהלך שנות ה-30. בשנת 1940 על פי תנאי הסכם קרלובה הכריחה גרמניה את רומניה לוותר לטובת בולגריה על חבל דרום דוברוג'ה.

לאחר הכישלון האיטלקי במלחמת איטליה-יוון שדרש התערבות גרמנית, סייעה בולגריה באפריל 1941 לגרמנים בפלישתם ליוון ויוגוסלביה, וסיפחה את חבל וורדר בנובינה, המהווה כיום את הרפובליקה של מקדוניה, ואת מערב תראקיה. אך, כמדינות אחרות, לא הצטרפה בולגריה אל מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ואף לא הכריזה עליה מלחמה. על אף העדר הכרזת מלחמה משני הצדדים, היה הצי הבולגרי מעורב במספר תקריות עם הצי של ברית המועצות. כן סייעו כוחות בולגריים לכוחות הגרמנים במלחמה בתנועות פרטיזניות בבלקן.

עם התקדמות המלחמה הכריזה בולגריה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה. הכרזה "סמלית" זו הפכה למציאות מרה מצד בולגריה, כאשר אפשרה הפצצות על הערים הבולגריות מצד מפציצי בעלות הברית.

כשהתקדם הצבא האדום אל גבול בולגריה, הוקמה בבולגריה ממשלה חדשה בראשות מפלגת "חזית העם" שחיפשה דרך לצאת מההסכם התלת צדדי. באוגוסט 1944 הכריזה הממשלה על פרישתה מההסכם, והסיגה את כוחותיה מיוון ומיוגוסלביה תוך עימותים עם הנאצים. ברית המועצות הכריזה מלחמה על בולגריה ב-9 בספטמבר 1944, ובולגריה מצאה עצמה לוחמת כנגד הנאצים וכנגד הסובייטים בו זמנית. את הסובייטים לא ניתן היה לעצור, והם נכנסו לסופיה ב-16 בספטמבר 1944. לאחר המלחמה התירה ברית המועצות לבולגריה לשמור בידה את חבל דוברוג'ה הדרומי.

יהדות בולגריה

ערך מורחב – יהדות בולגריה

התקרבותה של בולגריה אל גרמניה הנאצית הביאה ליחס נוקשה אל היהודים. בשנים שלפני המלחמה גורשו יהודים בעלי נתינות זרה, ופרעות אנטישמיות נותרו ללא תגובה של ממש. ב-23 בינואר 1941 קיבלה בולגריה חקיקה אנטישמית שהגבילה את זכויות היהודים.

ראש הממשלה