מדינה פלסטינית
| ממשל ופוליטיקה של הרשות הפלסטינית |
 |
מדינה פלסטינית, או מדינת פלסטין (בערבית: دولة فلسطين), היא המדינה שאותה שואפים להקים הארגונים הלאומיים הפלסטינים, כגון אש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין") וכן ארגוני טרור איסלאמיים שאינם כלולים באש"ף (החמאס והג'יהאד האיסלאמי). עד עתה זכו הפלסטינים באוטונומיה מוגבלת ברצועת עזה ובחלק משטחי הגדה המערבית (יהודה ושומרון). הרשות הפלסטינית היא הממונה על ניהול האוטונומיה והיא הוקמה בעקבות הסכם אוסלו. לרשות הפלסטינית, או לאש"ף, יש מעמד של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.
בשפה הערבית, השם "פלסטין" הוא שמו של האזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל", ובלשונות אירופה Palestine/Palestina. שם זה אומץ על ידי הפלסטינים גם לציון שם המדינה שאותה הם שואפים להקים. בתקופת המנדט הבריטי היה זה שמה של הטריטוריה של המנדט בערבית (ראו הסבר מפורט בערך: ארץ ישראל). השם "פלשתינה" הוא קיצור של השם "סוריה-פלשתינה" (כלומר סוריה הדרומית - כפי שהתייחסו אליה גם כמה גורמים ערבים בעבר) שניתן במקור לחבל יהודה על ידי האימפריה הרומית, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא בשנת 135.
תוכן עניינים |
[עריכה] התנועה הלאומית הפלסטינית
 |
ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית |
מקובל לראות בכינוס שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק את ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הממוסדת. תנועה זו נוסדה בעקבות תבוסת האימפריה העות'מאנית, והמהפכה הלאומית בטורקיה. בנוסף, עודדו הבריטים כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה את רעיון הלאומיות הערבית, בשיתוף פעולה עם השריף חוסין ממכה, שליט חיג'אז, כדי להצית מרד באימפריה העות'מאנית שהייתה אחת מיריבותיה של בריטניה במלחמה. רעיון הלאומיות הערבית בכלל והלאומיות הפלסטינית בפרט התבסס במזרח התיכון לאור העובדה ששיטת המשטר הישנה, כלומר שלטון של אימפריה מוסלמית בהרכב כזה או אחר, התמוטטה עם קריסת האימפריה העות'מאנית, ותחתיה הוקמו משטרים מנדטוריים של מעצמות אירופה. אף כי רעיון הלאומיות והקמת מדינות לאום הוא אירופי במקורו, הלאומיות הערבית, ומאוחר יותר הלאומיות הפלסטינית, נראתה חלופה טובה לשיטה הישנה שקרסה, ולמשטרים המנדטוריים שנתפסו כזרים, כיוון שלא היו ערביים ואף לא מוסלמים. התפתחות תנועה לאומית פלסטינית נפרדת הושפעה משני גורמים: כינון מדינות בסוריה, בלבנון, בירדן ובעיראק - דבר שסתם את הגולל על רעיון המדינה הערבית המאוחדת, והקמת המנדט הבריטי בארץ על יסוד הצהרת בלפור - דבר שנתפס כאיום בעיני התושבים הערביים המקומיים, ועודד את מנהיגיהם להקים תנועה לאומית נגדית לתנועה הציונית.
[עריכה] המנדט הבריטי
|
|
ערך מורחב – המנדט הבריטי |
הצהרת בלפור שעל-פיה ניתן לבריטניה מנדט מחבר הלאומים על פלשתינה-ארץ-ישראל ("המנדט הבריטי"), קראה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מבלי לפגוע בזכויות עדות דתיות אחרות החיות בארץ. ההנהגה הפלסטינית שללה את ההצהרה הזאת. בראשית ימי המנדט קיוותה ההנהגה הפלסטינית להקמת מדינה ערבית מאוחדת שתכלול את רוב שטח "הסהר הפורה", כפי שמתואר במכתבי חוסין מקמהון. בוועידה של ראשי הציבור הערבי הפלסטיני ב-1920 בדמשק הוכרזה ארץ ישראל כחלק הדרומי של סוריה, או א-שאם (الشام, אזור הכולל באופן מסורתי את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל וירדן). עם הקמת סוריה, לבנון, ירדן ועיראק במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (תחילה במסגרת מנדט צרפתי או בריטי ומאוחר יותר כמדינות עצמאיות), נגוזה התקווה למדינה מאוחדת. האירוע שהשפיע רבות על עניין זה הייתה הדחתו של המלך פייסל, בן למשפחה ההאשמית, מכס המלכות בסוריה ב-1920 (כיוון שהיה מקורב לבריטים ולא לצרפתים), וביטולו של הסכם ויצמן פייסל בעקבות כך. מאוחר יותר הומלך פייסל הראשון על עיראק בתמיכת הבריטים. לאור כל זאת, החלה להתגבש דרישה פלסטינית להקמת מדינה ערבית פלסטינית בשטח המנדט הבריטי. תביעה זו הייתה כרוכה בעצירת העלייה היהודית לארץ, בהפסקת מכירת קרקעות ליהודים ובביטול למעשה של הצהרת בלפור. במהלך שנות ה-30 נטו הבריטים לקבל את התביעות הפלסטיניות, ואף פרסמו את חוקי הספר הלבן שהגבילו עלייה יהודית ומכירת קרקעות ליהודים. ב-1936, בעקבות "מאורעות תרצ"ו" המכונות גם "המרד הערבי" בהנהגתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני, הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את הארץ למדינה ערבית פלסטינית, מדינה יהודית, ושטח נוסף (בין ירושלים ליפו) שיישאר בשליטת המנדט הבריטי.
התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל גברה אחרי מלחמת העולם השנייה משהתבררו ממדי השואה. העובדה שההנהגה הפלסטינית תמכה בגרמניה הנאצית במהלך המלחמה (מנהיגה, חאג' אמין אל חוסייני, אף הצטרף ליחידת אס-אס שפעלה בבלקן) הקשתה עליה להציג את תביעותיה בתום המלחמה.
[עריכה] תוכנית החלוקה
|
|
ערך מורחב – תוכנית החלוקה |
במהלך שנת 1947 שלח האו"ם ועדה מיוחדת, אונסקופ, לשם בחינת פתרון בעיית ארץ ישראל ובעיית הפליטים היהודים באירופה. התנועה הציונית החליטה לשתף פעולה עם הוועדה, בעוד ההנהגה הפלסטינית החרימה אותה.
ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את דוח הוועדה שכונה "תוכנית החלוקה" (החלטה 181 של העצרת הכללית). תוכנית זו קבעה מועד לסיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית-פלסטינית. ירושלים ובית לחם היו אמורות להישאר בשליטה בינלאומית בחסות האו"ם. מועד סיום המנדט נקבע לשעת חצות של ה-15 במאי 1948. הקמת המדינות תוכננה לאוגוסט 1948.
הפלסטינים ששללו את ההחלטה פתחו במתקפה על היישוב היהודי בארץ, מתקפה שהסלימה והתפתחה למלחמה, שידועה בישראל כמלחמת העצמאות, ואילו בפי הפלסטינים היא מכונה "א-נכּבּה" (النكبة "האסון"). במהלך המלחמה, כשהחלה הכף לנטות לטובת כוחות היישוב היהודי, עזבו פלסטינים רבים את בתיהם (או גורשו מהם) ונמלטו אל אזורים שנותרו בשליטה פלסטינית או אל מדינות ערב השכנות. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי, התערבו מדינות ערב השכנות במלחמה ופלשו אל שטח המנדט לשעבר. בסוף המלחמה נקבעו קווי הפסקת אש ("הקו הירוק") שהשאירו בידי ירדן את הגדה המערבית ובידי מצרים את רצועת עזה. בשני האזורים האלה היו מרוכזים מאות אלפי פליטים פלסטינים. עשרות אלפי פליטים נמצאו גם במדינות השכנות עצמן, בעיקר בירדן, בסוריה ובלבנון.
[עריכה] התערבות מדינות ערב
מלך ירדן, עבדאללה הראשון, החליט לספח את הגדה המערבית אל ממלכתו, להעניק אזרחות לכל הפליטים הפלסטינים ולשלבם בממלכת ירדן. החלטה זאת הייתה מנוגדת לעמדת ההנהגה הפלסטינית שעדיין קיוותה להקים מדינה פלסטינית עצמאית. בתקופה זו עדיין שלטה בעיראק משפחת המלוכה ההאשמית, שעליה נמנה גם עבדאללה הראשון. ייתכן שסיפוח הגדה המערבית היה ניסיון ליצור איחוד בין עיראק, ירדן ופלסטין, וכך להחיות את רעיון המדינה הערבית המאוחדת. הירצחו של עבדאללה הראשון בירושלים, והדחת משפחת המלוכה ההאשמית בעיראק, סיכלו את האפשרות הזאת.
בספטמבר 1948, הוקמה ממשלה פלסטינית ברצועת עזה בתמיכת הליגה הערבית כדי להגביל את ההשפעה הירדנית על הבעיה הפלסטינית. ממשלה זו, שקראה לעצמה "ממשלת כל פלסטין" (בערבית: حكومة عموم فلسطين), הכריזה ב 1 באוקטובר 1948 על מדינת פלסטין עצמאית בכל פלסטין שבירתה ירושלים. בראש ממשלה זו עמד המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני.
ממשלת כל-פלסטין הוכרה רק על ידי מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן. ירדן ושאר המדינות הערביות לא הכירו בממשלה הפלסטינית או במדינה שהיא הכריזה עליה.
בפועל, ממשלת כל-פלסטין הייתה רק צעד תעמולתי ולממשלה זו לא הייתה השפעה או כוח כלשהו. פלסטינים שחיו ברצועה אומנם קיבלו דרכון של "מדינת כל-פלסטין", אך הדבר בוטל ב 1959 בידי גמאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, שבצו נשיאותי פירק גם את ממשלת כל-פלסטין. עם זאת, מצרים לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, ולא העניקה לפלסטינים דרכונים מצריים.
[עריכה] הקמת אש"ף
|
|
ערך מורחב – הארגון לשחרור פלסטין |
אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם במזרח ירושלים ב-1964, ושם לו למטרה הקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי המנדט הבריטי לשעבר. הארגון ניסח את האמנה הפלסטינית שהגדירה מיהו פלסטיני, ושללה את קיומה של מדינת ישראל.
אש"ף התקבל לליגה הערבית במעמד של מדינה, "מדינת פלסטין". ב-1988, בכינוס שנערך באלג'יריה, הכריז אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית. בעקבות ההכרזה הכירו כמה מדינות בראש הארגון כ"נשיא מדינת פלסטין", ובנציגויות אש"ף כשגרירויות (ראו להלן). בספטמבר 1993 הכיר ראש אש"ף, יאסר ערפאת, במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את הקמת מדינת ישראל הוגדרו במכתב "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". בתגובה, הכירה מדינת ישראל באש"ף כארגון פוליטי המייצג את העם הפלסטיני. למחרת ההכרה ההדדית נחתמה "הצהרת העקרונות" שהיא למעשה הסכם אוסלו הראשון.
[עריכה] מלחמת ששת הימים
|
|
ערך מורחב – מלחמת ששת הימים |
ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה כבש צה"ל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. למעשה מתום המלחמה היו נתונים כל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (ושטחים נוספים) למרותה של ממשלת ישראל, ולפיכך כל הפלסטינים שחיו בארץ היו נתונים לשלטון אחד לראשונה מאז ביטול המנדט.
ממשלת ישראל לא סיפחה את הגדה המערבית ורצועת עזה לישראל, למעט מזרח ירושלים שסופחה בצו מיוחד. כמו כן הונהגה מדיניות של "גשרים פתוחים", כלומר שמירת הקשר הכלכלי בין הגדה המערבית לממלכת ירדן. קשר זה נותק באופן חד-צדדי בשנת 1988 על ידי המלך חוסיין, שהחליט לוותר על תביעות ירדן לגבי הגדה המערבית ולנתק את הקשר עם הפלסטינים תושבי הגדה.
[עריכה] תוכנית השלבים
|
|
ערך מורחב – תוכנית השלבים של אש"ף |
בוועידת המועצה הלאומית הפלסטינית ה-12 שנערכה ב-1974 התקבלה החלטה שעל-פיה "כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית", כלומר הקמת המדינה הפלסטינית יכולה להיעשות בשלבים, כשבתחילה תוקם המדינה רק על חלק משטח פלסטין. ההחלטה קובעת עוד כי "הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית".
"תוכנית השלבים" נתפסה בקרב ישראלים רבים כהחלטה בעייתית במיוחד של התנועה הלאומית הפלסטינית, שכן היא מטילה צל על כל הסכם פשרה בין ישראל לפלסטינים. תקפותה של "תוכנית השלבים" כיום אינו ברור. היא לא בוטלה רשמית, אך גם לא הייתה כל התייחסות פלסטינית מפורשת אליה, מסוף שנות ה-80 ואילך.
[עריכה] הכרזה על "מדינת פלסטין"
|
|||||
| שפה רשמית | ערבית | ||||
| עיר בירה - מוצהרת - למעשה |
ירושלים (1) רמאללה (2) |
||||
| עצמאות - הכרזה - הקמה |
15 בנובמבר 1988 לא הוקמה בפועל |
||||
| המנון לאומי | ארצי, ארצי (בילאדי, בילאדי) | ||||
| הערות: | (1) לא ברור אם הכוונה היא לכל העיר או לחלקה המזרחי בלבד. (2) מקום מושבו של יו"ר הרשות הפלסטינית. הפרלמנט הפלסטיני מתכנס ברמאללה ובעזה. |
||||
צעד בעל אופי הצהרתי להקמתה של מדינה פלסטינית נעשה ב-15 בנובמבר 1988, כאשר יאסר ערפאת (ראש אש"ף) הכריז בעת כינוס "המועצה הלאומית הפלסטינית" - הגוף המחוקק של אש"ף, שהתקיים באלג'יר על הקמתה של מדינת פלסטין. בפועל לא היה כל שטח שבו יכלה "מדינת פלסטין" לממש את ריבונותה, כך שלהכרזה לא הייתה משמעות מעשית.
הליגה הערבית הכירה מיידית במדינת פלסטין, כמו גם מדינות נוספות. פלסטין מחזיקה "שגרירויות" במדינות אלו (שהן למעשה משלחות של אש"ף).
האו"ם לא הכיר במדינת פלסטין, אך המשקיף הקבוע של אש"ף באו"ם קיבל מעמד של "המשקיף הקבוע של פלסטין", והנציגות קיבלה אישור להיות מיוצגת על ידי מספר גדול יותר של צירים מאשר שאר הנציגויות-המשקיפות.
[עריכה] הרשות הפלסטינית
|
|
ערך מורחב – הרשות הפלסטינית |
צעד מהותי לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית נעשה בהסכמי אוסלו, שהראשון בהם נחתם ב-20 באוגוסט 1993. בהסכמים אלה מוגדר במפורש השטח שבו יחולו כ"הגדה המערבית ורצועת עזה" (המחלוקת העיקרית לגבי הגדרה זו היא האם נכלל בתוכה שטח מזרח ירושלים). מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הפלסטינים ראו בהקמתה צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לרשות הפלסטינית הייתה אוטונומיה מוגבלת - חלק גדול מפעולותיה היו טעונות אישור של ממשלת ישראל. השטחים שעליהם הפעילה הרשות את סמכותה כללו את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, כך שרוב האוכלוסייה הפלסטינית הייתה נתונה למרותה, אולם לא היה רצף טריטוריאלי בין השטחים הללו. אינתיפאדת אל אקצה חיסלה את שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית ושיתקה למעשה את מרבית הפעולות של הרשות. בשלב מאוחר יותר של האינתיפאדה נכנס צה"ל מחדש לרוב הערים הפלסטיניות (למעט הערים ברצועת עזה).
מפת הדרכים משנת 2003 קוראת לסדרת צעדים, כל אחד מהם תלוי בקודמיו, שיובילו להקמת מדינה פלסטינית. בין הצעדים פירוק ארגוני הטרור הפלסטיניים על ידי הרשות הפלסטינית. צעדים נוספים נדרשים גם ממדינת ישראל וגם מהרשות הפלסטינית. במארס 2002 קבלה מועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות את החלטה 1397 המאשרת את חזון שתי המדינות, ישראל ופלסטין. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז החלטת העצרת הכללית מ-29 בנובמבר 1947, שבה הכירה מועצת הביטחון של האו"ם באופן רשמי בצורך בהקמת מדינה פלסטינית.
[עריכה] סמלים לאומיים פלסטיניים
הדגל הפלסטיני משמש את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף, והוא אחת הגרסאות המוקדמות של הדגל שהניפו אנשיו של השריף חוסיין בן עלי בעת המרד הערבי באימפריה העות'מאנית. דגל כמעט זהה משמש את ממלכת ירדן, ודגלים דומים משמשים חלק גדול ממדינות ערב.
הסמל הרשמי של הרשות הפלסטינית הוא עיט שנושא על חזהו מגן בצבעי הדגל הפלסטיני, ואוחז ברגליו את הכתובת "פלסטין". הסמל זהה לסמליהן של מצרים ועיראק (למעט צבעי המגן והכתובת).
[עריכה] ירדן ופלסטין
למרות היותה של ירדן בעלת רוב פלסטיני (למעלה מ-70%, מאז שנות ה-50 של המאה ה-20) אין היא נחשבת למדינה פלסטינית. משפחת המלוכה ההאשמית שהקימה את ירדן (בשנות ה-20 של המאה ה-20), ואשר שולטת בה עד היום, אינה פלסטינית, ואינה רואה בירדן ממלכה פלסטינית. בתקופות מסוימות אפילו התגלעו סכסוכים עמוקים בין משפחת המלוכה ההאשמית והאזרחים הירדנים הבדואים לבין האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. עם זאת, ירדן היא המדינה הערבית היחידה שהעניקה אזרחות מלאה למרבית הפליטים הפלסטינים שהגיעו לתחומה בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל. ב־26 בדצמבר 1981 הצהיר המלך חוסיין בראיון לעיתון הערבי "א-נהאר אל-ערבי" כי "האמת היא שירדן הינה פלסטין ופלסטין הינה ירדן". לעומת זאת, מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני (בנו של המלך חוסיין), הצהיר בנאום שנשא ביוני 2006, למחרת פגישתו עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, כי "ירדן לעולם לא תהיה מולדת חלופית לאף אחד, ומולדת הפלסטינים ומדינתם צריכה להיות על האדמה הפלסטינית ולא במקום אחר".
[עריכה] ההתייחסות של הפלסטינים
ככלל, במרבית תקופת קיומה של התנועה הלאומית הפלסטינית אין התייחסות ספיציפית לירדן אלא כחלק מהמכלול של מדינות ערב. אמנם הפלסטינים רואים את השלטון הבריטי בארץ ישראל (שהסתמך על הצהרת בלפור) כבטל מעיקרו אולם אינם רואים את השלטון על ירדן (שניתן באותו מעמד) כחלק ממנו.
במהלך השנים מאז מלחמת ששת הימים אירעו מספר ניסיונות ליצור קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים שהרציני ביניהם הסתיים בהסכם בין חוסיין וערפאת בפברואר 1985.
חריג בולט להשקפות אלו היה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ובמיוחד בתקופת ספטמבר השחור ומיד לאחריה. בתקופה זו ניסה אש"ף (במיוחד ארגוני האופזיציה שבתוכו) להשתלט על ירדן. מצב זה אף הביא להחלטה שהתקבלה ב-28 בפברואר 1971 על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף העליון של אש"ף) שקבעה: "מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה[...] הקמת ישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלסטין אינה נסמכת על שום חוקיות[...] אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם, אחר המלחמה העולמית הראשונה, ביתר על ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית". מאז החלטה זו התרחקה גישה זו מהמרכז הפלסטיני לעבר השוליים וכיום היא נחשבת זניחה.
[עריכה] ההתייחסות של ישראל
ההתייחסות של כל ממשלות ישראל הייתה לירדן כאל מדינה עצמאית ולא כמי שאמורה בהכרח להיות המדינה הפלסטינית. מ-1980 (קבלת האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים) עד 1992 הייתה המדיניות הרשמית הקמת קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים.
לאחר הכרת הימין הישראלי בעם הפלסטיני, הוא התייחס לירדן בתור המדינה הפלסטינית. זאת אף הייתה המדיניות הרשמית של הליכוד ממלחמת לבנון ועד הסכמי אוסלו. כיום השקפה זו נדחקה לשוליים, אך לא נעלמה לגמרי[1].
[עריכה] גבולות פלסטין
מאז הועלתה הדרישה להקמת מדינה פלסטינית לראשונה, השתנו הגבולות שנדרשים באופן משמעותי. הפלסטינים חלוקים גם היום בעמדותיהם לגבי הגבולות הרצויים או האפשריים למדינה פלסטינית עתידית. להלן כמה מהחלופות שעלו במהלך השנים על ידי פלסטינים (מסודרים מהמקסימאלי למינימאלי):
- שני עברי הירדן (כלומר ישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה וירדן).
- כל שטח המנדט הבריטי לשעבר (כלומר, שטחי ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה אך ללא רמת הגולן). גבולות אלה היו דרישתו של אש"ף במשך שנים רבות, ומוצגות עד היום בסמלו של הארגון. כיום, אש"ף אינו מציג את הדרישה הזו בפומבי. תנועת החמאס, שזכתה בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006, עדיין רואה בגבולות אלה את גבולות המדינה הפלסטינית העתידית באופן רשמי ומוצהר.
- גבולות תוכנית החלוקה של 1947 (כמחצית שטח המנדט). תביעה לגבולות אלה נרמזת ב"הצהרת העצמאות" הפלסטינית משנת 1988 (נאמר כי המדינה הפלסטינית קמה על בסיס החלטת האו"ם).
- השטח של מדינת ישראל ללא יהודה שומרון וחבל עזה, כפי שמופיע בסמל אש"ף עד 1967.
- שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בגבולות ה-4 ביוני 1967 (כלומר, כולל מזרח ירושלים). זוהי העמדה שמציג הארגון פת"ח, הארגון הדומיננטי באש"ף, מאז הסכמי אוסלו. העמדה הזאת לא התקבלה כהחלטה רשמית של אש"ף, אבל ראש הארגון, יאסר ערפאת, הכיר במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל ב-1993. מהכרה זו בישראל יכולה להשתמע הכרה בקו הירוק כקו גבול מדיני, בהתחשב בכך שזהו הגבול שהתקבל על דעתן של מדינות ערביות שיצרו קשרים עם ישראל.
- הצעה שהועלתה מדי פעם במהלך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים היא שימוש בקו הירוק כבסיס לגבול המדינה הפלסטינית, אך בכפוף לחילופי שטחים. על-פי הצעה זו, ישראל תעביר לפלסטינים שטחים לא מיושבים בתחומי הקו הירוק, הנושקים לאזור יהודה ולרצועת עזה, בתמורה לסיפוח שטחים באזור יהודה ושומרון (הגדה המערבית) שבהם נמצאות התנחלויות רבות ("גושי התנחלויות"). הצעה דומה אחרת שעולה מדי פעם במסגרת הדיון הפוליטי בישראל, היא העברת חלקים מאזור ואדי ערה (אזור "המשולש" הכולל את העיר אום אל פאחם) למדינה פלסטינית עתידית בתמורה לסיפוח התנחלויות. להצעה זו יש התנגדות חריפה בציבור הערבי הישראלי ובקרב השמאל הישראלי.
[עריכה] ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
 |
ההיסטוריה | ||
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תרגום לאנגלית של הכרזת העצמאות הפלסטינית
- "12 מיתוסים היקרים כל כך לימין הישראלי", באתר הגדה השמאלית - רובם מתייחסים לנושא המדינה הפלסטינית
- "מבט פלסטיני לפתרון הסכסוך", סיכום ימני של הדעה הפלסטינית
