יציאת האדמו"ר מבעלז מהונגריה

יציאתו של האדמו"ר מבעלז מהונגריה, המכונה גם פולמוס הדרשה, אירעה בימי השואה, בתחילת שנת 1944. האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, מנהיגה של חסידות בעלז, עזב יחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח, את הונגריה ועלה לארץ ישראל. כחודשיים לאחר עלייתם החלה השמדת יהודי הונגריה על ידי הנאצים באושוויץ. לאחר המלחמה הואשם האדמו"ר כי בדרשת הפרידה שנשא אחיו (בשמו של האדמו"ר) לא הזהיר את חסידיו על הסכנה הממשמשת ובאה, להיפך, תרם לתחושה המוטעית של הרגעה.

הפרשה קיבלה ממד חריף יותר, כאשר התברר שממהדורות מודפסות מאוחרות יותר של הדרשה (שהודפסו בישראל בשנות ה-60) הושמטו השורות שבהן מרגיע אחיו של האדמו"ר את חסידיו, לכאורה בשל הבעייתיות שבהן. עובדה זו הביאה להאשמת החסידות בניסיון להסתרת האמת.

[עריכה] רקע היסטורי

[עריכה] חסידות בעלז לפני המלחמה

האדמו"ר הרביעי מבעלז, הרב אהרן רוקח

האדמו"ר הרביעי לבית בעלז, הרב אהרון רוקח, היה מן האדמו"רים המפורסמים בפולין שבין שתי מלחמות העולם. הוא ירש את אביו, האדמו"ר יששכר דב מבעלז, בשנת 1926 בהנהגת חסידות בעלז - אחת החצרות החסידיות הגדולות בתקופתו. עיקר חשיבותו בשושלת החסידות הייתה בחיזוק מוסדות התורה של רשת החסידות בעולם; האדמו"ר ניהל את החצר החסידית עצמה, ואילו אחיו הצעיר, הרב מרדכי רוקח (שכונה הרב מבילגוריא), היה דובר התנועה ומנהלה המעשי.

[עריכה] בריחת האדמו"ר להונגריה

בעלז נכבשה על ידי הגרמנים כשבועיים לאחר תחילת המלחמה. ואולם, לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הייתה בעלז שייכת לאזור הרוסי, ולפיכך הועברה לידי הרוסים. חסידי הרבי ראו סכנה לחייו דווקא מצד השלטון הקומוניסטי האתאיסטי. בעקבות זאת ברח הרבי, יחד עם אחיו, לעיירות בסביבת בעלז, שהיו בשליטת הגרמנים. הם שהו בעיירה סקאהל^[1] עד שבועות שנת ת"ש - אמצע יוני 1940, ובעיירה פרמישלן^[2] עד שבועות תש"א - תחילת יוני 1941. תמונתו של הרבי פורסמה בעיתון הגרמני "דר שטירמר" והנאצים חיפשו אחריו. לאחר פלישת הגרמנים לפולין המזרחית (מבצע ברברוסה, יוני 1941), הועלתה פרמישלן באש; ב-8 ביולי שרפו הגרמנים את בית הכנסת בפרמישלן, שריפה בה נספו בנו של הרבי וחלק גדול ממשפחתו. חסידיו של הרבי הצליחו להבריח אותו ואת אחיו לאזור קרקוב. הרבי שהה כשבעה חודשים בזהות בדויה בגטו בעיירה וישניץ^[3], עד לתחילת השילוחים ההמוניים למחנות ההשמדה מאזור זה בקיץ 1942. אז הועברו הרבי ואחיו לקרקוב עצמה, שם שהו במסתור כחמישה חודשים, ואולם למרות המסתור הפך ביתו של הרבי בקרקוב למקום עלייה לרגל של החסידים. עם חיסול גטו קרקוב (החל ממאי 1942), הועברו הרבי ואחיו לבוכניה^[4] (ספטמבר 1942). גטו בוכניה שימש כמחנה עבודה, והיה מקום מסתור עבור אדמו"רים נוספים. שם שימשו הרבי ואחיו כחייטים, והרבי הסתתר תחת השם אהרון זינגר. לאור הסכנה הגוברת לחיי הרבי, הועברו הוא ואחיו לבודפשט במבצע מסובך, במכוניתו של קצין פולני שמילא תפקיד גם בשירות הביטחון ההונגרי (מאי 1943).

[עריכה] יציאת האדמו"ר מהונגריה לארץ ישראל

מיד עם בואו לבודפשט הוטל על הרבי מעצר בית, ואילו הרב מבילגורי הושם במאסר זמני בתחומי בית החולים היהודי. בבודפשט, שעדיין לא הייתה תחת כיבוש גרמני, שימש ביתו של הרב – שוב - כמקום עלייה לרגל של פליטים וחסידים מפולין ומהונגריה. הרבי דאג לפעילות הצלה למען הנשארים בפולין (המכונה בפי הרבי "גיא ההריגה"), ומאידך – פנה למקורבים בשווייץ, בממלכה המאוחדת ובארצות הברית לעשות כל שביכולתם, על מנת לאפשר את עלייתו לארץ ישראל. במשך כחצי שנה שבה שהה בהונגריה התקיימה פעילות והתכתבות קדחתנית בין נציגי החסידות ואנשי שלומו של הרבי לבין ההסתדרות הציונית, על מנת להשיג סרטיפיקט לרבי כדי לחלץ אותו מאירופה. חסידות בעלז הייתה אחת מהחסידויות הגדולות שבין שתי המלחמות, אך לא הייתה חברה באגודת ישראל, שייצגה את היהדות החרדית בהסתדרות הציונית והרבי עצמו היה ממתנגדי הציונות. השתדלנות הענפה נשאה פרי, והסוכנות היהודית נתנה את הסכמתה הסופית להנפקת סרטיפיקטים לרבי ואחיו בספטמבר 1943, סרטיפיקטים שאושרו על ידי הבריטים בדצמבר.

ב-17 בינואר 1944 נפרדו הרבי ואחיו מחסידיהם ויצאו לארץ ישראל דרך רומניה, בולגריה, יוון, איסטנבול וביירות; וב-3 בפברואר הגיעו לישראל. הגעתו של האדמו"ר לארץ ישראל סימנה את תחילת תחייתה של חסידות בעלז; האדמו"ר ואחיו הניחו את היסודות לצמיחתה מחדש של החסידות, שהפכה לאחת החסידויות החשובות במדינת ישראל.

ב-19 במרץ פלשו הנאצים להונגריה, וב-15 במאי החלו המשלוחים מהונגריה לאושוויץ שכללו כ-5,000 איש מדי יום; עד יולי 1945 הושמדו כחצי מיליון מיהודי הונגריה. בבודפשט עצמה הושמדו כמחצית מיהודי העיר.

[עריכה] דרשת הפרידה

[עריכה] מסגרת הדרשה ותוכנה

צילום עמוד השער של תדפיס הדרשה; הדרשה הודפסה זמן קצר לאחר אמירתה. התמונה באדיבות אתר דעת

יום לפני יציאתם של האדמו"ר ואחיו מבודפשט נשא אחי האדמו"ר, הרב מרדכי רוקח (ששימש כמעין דובר, וכונה, כאמור, הרב מבילגוריא), דרשת פרידה בפני החסידים ששהו באותה עת בהונגריה. אף שהדרשה נאמרה על ידי אחיו של האדמו"ר, היא נתפסת כדבריו של האדמו"ר עצמו. התאריך שבו נאמרה הדרשה אינו מופיע במפורש בתדפיסי הדרשות. הדרשות הודפסו בסוף חודש שבט תש"ד, או בתחילת חודש אדר, כלומר בפברואר או במרץ 1944. לעיל הוזכר שהאדמו"ר ואחיו עזבו כחודש לפני כן, באמצע ינואר, וזהו כנראה התאריך שבו נאמרה הדרשה.

הייתה זו דרשה חסידית אופיינית, המשלבת מקורות תלמודיים והלכתיים, שבהם עושה הרב שימוש חופשי ונרחב. בדרשה טען הרב שמאורעות אותם ימים הם חבלי משיח וקרא לחסידיו לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את הגאולה, על ידי חזרה בתשובה ושמירת המסגרת הדתית, הלבוש ואורח החיים החרדי.

חלק נכבד מהדרשה מוקדש להתמודדות עם השאלה הקשה שנשאלה באותם ימים: מדוע לא התריעו הרבנים מפני האסון ההולך ומתקרב ומדוע לא הורו לעלות לארץ ישראל כפי שעשה המחנה הציוני, שעל פני השטח נראה כי צדק בדרכו? לכאורה, לו היו גדולי ישראל מקבלים את הדרך הציונית, היו קהילות שלמות ניצלות ממוות. הרב מכנה את השואלים "חלושים באמונתם ובפקפוקם". הציונות, טוען הרב מבילגוריא, היא נבואת שקר ושליחיה הם נביאי בעל, נביאי שקר. העובדה שדבריהם של אותם נביאים התקיימו אינה מוכיחה את צדקתם, מכיוון שזהו ניסיון שה' מנסה את הציבור החרדי, כדי לראות אם יתפתה אחריהם.

חלק מרכזי וחשוב בדרשה הוא קריאתו של הרב רוקח, כנראה בשם אחיו האדמו"ר, לתמיכה בפליטים מפולין. בהונגריה היו באותה עת פליטים רבים; חלקם הוחזרו לארץ שממנה באו, כלומר למוות, וחלקם היו במחנות באזור בודפשט או חיו במסתור. הדברים נאמרו בהתרגשות רבה, במרירות ובכעס כלפי התרבות המערבית, ובכאב רב על חורבנה של יהדות פולין:

	...חושו, חושו לעזרתם, קומו צאו בעזרת ישראל, באו שכם אחד לעזרת העם לעזרת העם! במה? אל תשאלו – בכל לב ובכל נפש ומאוד, במי? אל תבדקו – כל אשר ידבנו ליבו, למי? אל תחקרו – לכל נרדף, ולכל פליט, בלי שאלות ובלי הכנה, אין בודקים בשעת סכנה, והשואל הרי זה מגונה, ... מלטו נפשות! הצילו משפחות!...

[עריכה] דברי ההרגעה

הרב מסביר שהוא ואחיו, האדמו"ר, יוצאים מהונגריה ומשאירים, לכאורה, את חסידיהם לגורלם; הפחד והחשש מצד החסידים הוא רב, והקשר העמוק לצדיק ניכר כאן: מי יציל אותנו? מי יעתיר (=יתפלל) עבורנו? הרב מרגיע באומרו כי נסיעתו של האדמו"ר היא משום רצונו העז, מזה שנים, לעלות לארץ, והיא מטעמים רוחניים בלבד. אך דברי הרגעה אלו אינם הכול; לא רק שאין לדאוג בשל עזיבת האדמו"ר, אלא –

	עוד דבר בפי מה שהנני רוצה להעיר לבכם ולהאיר עיניכם על אודות אשר שמעתי רבבות רבים אשר פחדו פחד חיל ורעדה יאחזון יאמרו הנה קשה להם פרידתנו אבל ביותר דואגים על העתיד באמרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו ואחי צדיק הדור שליט"א רואה את הנולד על כן הוא הולך הלוך ונסוע לא"י... והוא הולך למקום שלוה ומנוחה ואותנו חס וחלילה עזב לאנחה, מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדנו ומי ישתדל בעבורנו? על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם ידידים יקרים חכמי אונגארין (=הונגריה) את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א יודע בודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר כאלו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק (=לארץ הקודש) המקודשת בעשר קדושות, ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לא"י וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה' שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כלו שלא יוסיף לדאבה עוד ויהיה המחנה הנשאר לפליטה... שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, כי טוב שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו...

(השורות המודגשות הן השורות שהושמטו במהדורות מאוחרות יותר. ההדגשה מופיעה במקור ע"י מרווח אותיות גדול יותר ).

הרב טען בשם אחיו כי עלייתו לארץ ישראל היא בשל שאיפתו העזה לעלות אליה, אך הוא "רואה" – חוזה, מנבא, שלא תהיה סכנה ליהדות הונגריה, וכי טוב וחסד מחכה לאנשי מדינה זו.

תחזית זו הוכחה, למרבה האסון, כלא נכונה. הקושי גדל עוד יותר, לאור העובדה שמשפט זה הושמט ממהדורות מאוחרות יותר, ועליו נסב הפולמוס.

דרשת הפרידה הודפסה כמה פעמים בהונגריה, ועותקי הדרשה התפשטו במהירות רבה. בפתח אחת מן המהדורות מציין העורך את אמונתו שכל ההבטחות שבדרשת הרבי יתמלאו.

[עריכה] פולמוס הדרשה

יציאתו של האדמו"ר מהונגריה עוררה פולמוס חריף. המבקרים העלו כלפיו כמה טענות:

• האדמו"ר נטש את חסידיו, דבר שאינו ראוי למנהיג;
• מעבר לנטישת חסידיו, האדמו"ר גם הטעה אותם, בהבטחתו שלא יקרה דבר ושבהונגריה ישררו שלום ושלווה;
• האדמו"ר, שהתנגד בחריפות לציונות, עשה שימוש בסרטיפיקט ציוני ונעזר בציונים, כלומר למען טובתו האישית נטש את האידאולוגיה שלו;
• ולבסוף, חסידיו הוסיפו חטא על פשע עם השנים, והשמיטו מן הדרשה את השורות המרשיעות.

כלפי טענות אלו הועלו כמה תשובות, ובהן שני עקרונות:

• החסידים רצו בהצלתו של האדמו"ר, כדי שימשיך הלאה את החסידות;
• איש בהונגריה, מאף זרם פוליטי או רעיוני, לא יכול היה לחזות את פלישת הגרמנים והשמדת יהודי הונגריה; לא ניתן לדרוש מהאדמו"ר מה שלא דרשו מאף מנהיג אחר.

חסידיו של האדמו"ר טוענים כי אין זה נכון שניצל בזכות סרטיפיקט ציוני, אלא היה בתוך המיכסה של אגודת ישראל, מה גם שההסתדרות הציונית עצמה הייתה צריכה לדאוג להצלתו, ללא קשר לדעתו הפוליטית. השמטת השורות מן הדרשה מוסברת גם היא, כפי שמפורט להלן.

[עריכה] ביקורת ההיסטוריון מנדל פייקאז'

ההיסטוריון מנדל פייקאז' העלה במאמרים שונים את הביקורת ההיסטוריוסופית על האדמו"ר. פייקאז' מסתמך על עדותו של איש זונדרקומנדו באושוויץ; העדות נכתבה במחברת שהוטמנה באדמה בנובמבר 1944, כנראה, ונמצאה ב-1952. בעדות זו מזכיר איש הזונדרקומנדו דברים ששמע מאחת המומתות, אשר אותם אמרה לפני מותה בתאי הגזים, כנראה בסביבות מאי 1944; בדבריה היא מאשימה את הרבנים בחילול השם, ובמיוחד את האדמו"ר מבעלז, שבדבריהם הרדימו את היהודים ולא אפשרו להם להימלט, בעוד הם הצילו את עצמם.

טיעון ביקורתי נוסף של פייקאז' מסתמך על דבריו של הרב יששכר טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה", שהיה מחשובי הרבנים בהונגריה, והיה מן המקורבים לאדמו"ר מבעלז ומן המתנגדים לציונות. בעקבות השואה שינה הרב טייכטל את דעתו, וביכה על כך שלא תמך בציונות; הוא האשים את הרבנים שברחו בעצמם ולא דאגו לצאן מרעיתם. האשמתו של פייקאז' אינה מסתיימת ברבי עצמו; הוא ממשיך ומאשים את חסידיו של הרבי, המעלימים את עובדת יציאתו מהונגריה ובמיוחד את דברי ההרגעה שלו (שהושמטו במהדורות מאוחרות יותר).

[עריכה] ביקורת הפובליציסט מאיר שלו

הסופר והפובליציסט מאיר שלו מביע בחריפות רבה את הביקורת על האדמו"ר ואחיו. ביקורתו של שלו אינה רק זו של היסטוריון, אלא של פובליציסט. ככזה, מהווים דבריו של שלו ביקורת שהיא כנראה ביקורת עממית, שהייתה קיימת שנים רבות מתחת לפני השטח. שלו מאשים, כי האדמו"ר ואחיו עלו לארץ בעזרת סרטיפיקט ציוני, לאחר שבאגודת ישראל לא היו יכולים לסייע להם; העובדה שהעזרה באה מידי הציונים, שלהם התנגדו האדמו"ר ואחיו כל כך, מחריפה עוד יותר את השאלה שהעלו כלפיהם החסידים, מה גם שבדרשה ממשיך הרב מבילגוריא בדברי ההתנגדות החריפים כלפי הציונות.

ואולם, מעבר לכך, שלו מאשים את החסידות בכך שעשתה במתכוון להשכיח את דברי הדרשה:

	...בשנת תשכ"ז, 1967, הוציאה הוצאת "אור חסידות" בירושלים חוברת בשם "הרבי הקדוש מבעלזא", ובה שבה ומופיעה דרשת הפרידה של האדמו"ר הנמלט ואחיו. הדברים מופיעים ככתבם וכלשונם, עד שמגיעים הם אל נבואת הרב בדבר השלום והשלווה שיהיו נחלת יהודי הונגריה. כאן משום מה חדלו העורכים לצטט את רבם, השמיטו את הצריך השמטה, והסתפקו במאמר מוסגר קטן בזו הלשון: כאן הסביר הגאון הצדיק מבילגוריא זצ"ל את תשוקת אחיו הגאון זצ"ל לעלות לארץ ישראל על יסוד הפסוק בפרשת 'ויחי': "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה". זהו. לא יותר. אין הונגריה, אין שלום, אין שלווה ואין נבואה.

מאיר שלו מכנה השמטה זו "בורות, שכחה וחוצפה בעלזאית".

[עריכה] סנגוריה של הרב נתן אורטנר

הרב נתן אורטנר, רבה של לוד ונכד לחסיד בעלז שהיה בין עסקני בעלז במלחמה וסייע רבות לעליית הרבי לארץ, טוען שהגסטאפו דרש להסגיר לידיו את האדמו"ר. לכן, בעצת המשטרה ההונגרית, נאלץ האדמו"ר לברוח במהירות מהונגריה. מפקד המשטרה דרש שהאדמו"ר לא ישמיץ את ממשלת הונגריה, ויציג אותה כמי שאינה מעורבת בזוועות המתרחשות בה, אלא עושה ככל שביכולתה להציל את היהודים. הרבי קיבל תנאי זה, והוא בא לידי ביטוי באותן שורות בדרשה, אך מאותה סיבה הושמטו שורות אלו לאחר מכן. בשיחות בעל פה הביעו הרבי ואחיו תחושה שונה לגמרי, לטענת אורטנר, והזהירו מפני הסכנה הקרבה. אורטנר היה בין המקורבים לאדמו"ר ולפיכך ייתכן שידע דברים שלא פורסמו; ואולם, אין הוא מביא הוכחה כלשהי לדבריו.

[עריכה] סנגוריה של ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין

ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין, המתמקדת בחקר היהדות החרדית בשואה, טוענת כי יציאתו של האדמו"ר מהונגריה הייתה חלק ממהלך כולל של ניסיון להצלת המנהיגים, שחשיבותם במערכת ההגות החסידית היא מרכזית, מה גם שהם היו היעד הראשון לרדיפות הנאצים. הרצון להציל את הרבי נבע לא מרצונו האישי ולא רק מרצון חסידיו הקרובים, אלא מרצונם של גורמים רחוקים יותר, גם לא דתיים. תחושת החסידים עם הפרידה ממנהיגם הייתה אמביוולנטית; היו שחשו תחושת הקלה על הצלת הרבי, והיו שהרגישו כאב על כך שהענף עליו נשענו נכרת.

פרבשטיין רואה את המסר העיקרי של הדרשה בקריאה לעזרה לפליטים ועשיית צדקה וחסד עם שרידי יהדות פולין, ללא הגבלה כלשהי. פרבשטיין מציינת, שכאשר נפתחה אפשרות לעלייה לארץ, ב-1943, הסכימו רוב יהודי הונגריה שיש לתת עדיפות לפליטים; הם עצמם לא ראו דחיפות בעלייה לארץ, כולל הציונים שבהם. באותה תקופה שבה עלו הרבי ואחיו לארץ, עלו גם מנהיגי תנועות הנוער שבין הפליטים וכמה מן הפעילים, כדי לנסות ולפעול מתוך העולם החופשי.

פרבשטיין טוענת, שהרב הבין היטב את מצוקת השומעים ואת פחדם, והתאמץ להרגיע את שומעיו; לטענתה, הדברים שאמר הרב משקפים את מה שיכול היה הרבי לראות, את התחזית הפוליטית שנראתה לא רק לרב אלא לכל הגורמים. גם עסקנים אחרים, ובהם עסקנים ציוניים, לא ראו כל סכנה ולא עשו מאמץ להציל את מקורביהם ומשפחותיהם. הונגריה הייתה אחת ממדינות הציר, ואיש לא העלה על דעתו פלישה גרמנית להונגריה. ואולם, הפער העצום בין דברי ההרגעה של הרבי, שנאמרו בתום לב, ומתוך ראייה פוליטית שהייתה משותפת לכל הגורמים, הפכו אותם לאכזבה עמוקה מאוד.

פרבשטיין תוקפת בחריפות את פייקאז' ומגדירה את סגנונו כ"כוללני, מוקצן ופופוליסטי"; לטענתה, פייקאז' אינו שואל את השאלות הנכונות: איזה מנהיג בהונגריה בסוף 1943 אכן התריע והזעיק? מי מהם חזה את העתיד? התשובה היא שאיש לא יכול היה לחזות אותו. לטענתה, "פייקאז' מוציא לחלוטין את האירוע מעיתויו ומהקשרו, מתעלם מעדויות, מסמכים ועובדות אחרות, ומצייר את דמות הרבי באופן שאין לו כל קשר לאישיותו, לסיפור חייו ולהנהגתו בשואה". היא רואה כחמורה מכול את ניסיונו של פייקאז' להציג את הדרשה כהטעיה מכוונת של קהל היהודים.

גם השמטת עשרים ושתיים השורות אינה ביטוי לטיוח של החסידים; פרבשטיין טוענת שההשמטה לא נועדה להסתיר עובדות, אך קשה היה לחסידים להודות בטעותו של הרבי. מעבר לכך, באווירה שהייתה בישראל בעשוריה הראשונים היה העיסוק בנושא השואה בכלל טעון מאוד, ושורות אלו היו קשות מאוד להבנה אז, ומכאן ההשמטה.

[עריכה] משמעות תאולוגית על פי אליעזר שבייד

אליעזר שבייד דן בדרשה מנקודת מבט תאולוגית. זהו, אם כן, ניתוח הבא מנקודת מוצא שונה לגמרי. בעיניו של שבייד, הדרשה היא חלק מהדיון על הבנת השואה מנקודת מבטו של אדם מאמין. בחסידויות אחרות (כמו חב"ד), ישנו ניסיון ישיר להתמודד עם שאלת השגחתו של בורא עולם בתקופת השואה, וניסיונות שונים לתת תשובות לשאלה זו. בחסידות בעלז, לעומת זאת, אין ניסיון ישיר להתמודד עם הימצאות בורא עולם בתקופה זו, אלא ניסיון עקיף להראות שהצלת הרבי ואחיו היא המחשה להימצאותו של האל בתקופת השואה, ניסיון עקיף להתמודד עם "הסתר הפנים", עם ההשגחה האלוהית המסתתרת, אך המתגלה למי שיודע לראותה. הסיפור וכינון "מיתוס ההצלה" (יום הגעתו של הרבי לארץ, ט' בשבט, מצוין על ידי החסידים כ"יום הילולה") הוא ההתמודדות העקיפה של החסידות עם הנושא.

סיפור הבריחה הוא סיפור שנועד לחזק, אם כן, את החסידות; הצלתו המופלאה של הרבי היא הצלחתה של החסידות כולה, וקיומה בדרך זו. שאלת המפתח היא ראייתם של החסידים את המעשה המכונן: מבחינת החסידים, הצלת הרבי היא ניצחונם על השואה, מעשה הנותן תוקף לאמונתם באלוהים, בצדיק, בחסידות ובעם ישראל. הצלתו של הרבי היא מופת של מנהיגות, שנתן לחסידות את המשכיותה, והעביר אותה לעידן שלאחר השואה.

שבייד מסכים שישנו קושי מסוים בהשמטת הקטע שבו מבטיח הרבי טוב ליהודי הונגריה, אך הבטחת הטוב נמצאת גם בקטעים אחרים בדרשה. ההשמטה היא בעייתית, אך קשה להסיק ממנה מסקנה ברורה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ Sokol, כ-25 ק"מ צפונית מזרחית לבעלז
2. ^ Peremyshliany, כ-40 ק"מ מממזרח ללבוב.
3. ^ Wiśnicz, עיירה באזור קרקוב, כ-35 ק"מ מדרום מזרח לקרקוב, כ-5 ק"מ מדרום לבוכניה, שמוזכרת בהמשך. אין לבלבל בינה לבין ויז'ניץ המפורסמת יותר על שום החצר החסידית שצמחה בה; ויז'ניץ זו נמצאת בחבל צ'רנוביץ באוקראינה.
4. ^ Bochnia, כ-35 ק"מ ממזרח לקרקוב.

[עריכה] לקריאה נוספת

• נתן יהודה אורטנר, דבר חן, ספר זיכרון להרה"ח ר' דוב בריש אורטנר...ולזוגתו מרת חנה אורטנר. תל אביב, 1963.
• נתן יהודה אורטנר, "על דרשה חסידית בעלזאית (תשובה למאמרו של מנדל פייקאז')". כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות. חוברת 14, חורף תשמ"ב, פברואר 1982, עמ' 145 – 149.
• ישכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה. מכון "פרי הארץ", ירושלים תשמ"ג, 1983.
• משה יחזקאלי (שם עט; המחבר הוא משה פראגר), הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין. ישורון, ירושלים תש"ס, 2000.
• מנדל פייקאז', "גזירות פולין ומנוחה ושלווה ליהודי הונגריה בדרשה חסידית בעלזאית בינואר 1944 בבודפשט". כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות, חוברת 11, אביב תשמ"א, מאי 1981, ירושלים, עמ' 115 – 119.
• מנדל פייקאז', חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש – תש"ה ("השואה"). מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן.
• אסתר פרבשטיין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה. מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, 2002.
• אליעזר שבייד: בין חורבן לישועה: תגובות של הגות חרדית לשואה. ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מקורות על הפרשה באתר דעת:
  • מנדל פייקאז', מאמר נוסף של פייקאז'
  • הרב נתן אורטנר
  • אסתר פרבשטיין
  • הקטע הנשמט מדרשת הרבי מבילגוריי
• מאמרו של מאיר שלו באתר "חופש"
• הרב תמיר גרנות, על הדרשה ועל הפרישה, פרק בסדרת שיעורים על תגובות רבניות לשואה באתר של ישיבת הר עציון

ערך מומלץ