יהדות תימן

יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.
יהודי תימני בירושלים, סוף המאה ה-19
יהודי תימני בירושלים, סוף המאה ה-19

יהדות תימן הינה קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי ההצעה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה שכיום כוללת מספר פחות של קהילות מאשר בעבר.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] ראשית היישוב היהודי בתימן

ההיסטוריה של יהדות תימן היא ארוכת טווח. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לפי מסורת יהודי תימן הם מיוחסים לשבט יהודה, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן בית ראשון[1], ומכריזים זאת בכל שנה בתשעה באב על פי סידורים בני מאות שנים (תכלאל). ב-16 בספטמבר 1970 נתגלתה וצולמה על ידי ד"ר וולטר ו' מילר כתובת מימי בית שני על כ"ד משמרות הכהנים, במסגד של הכפר בית אל חאצ'ר (כ-15 ק"מ מזרחית לצנעא). הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע, כאשר כותרתו של העמוד שוקעה ברצפת המסגד. משמעות הכתובת היא כי בזמן בית המקדש השני הייתה קהילה יהודית בתימן עם כהנים מיוחסים[2]. התייר הפולני, שליח ירושלים, הרב יעקב ספיר שביקר בתימן באמצע המאה ה-19 כותב כי ראה בית קברות יהודי עתיק יומין בתימן ובו מצבות של יהודים מתחילת מניין השטרות, כלומר לפני למעלה מ-2,300 שנה כבר הייתה קהילה יהודית גדולה בתימן. יש המניחים כי התיישבות היהודים באזור תימן הייתה קשורה לסחר התבלינים שהתפתח באזור זה בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה ה-3 לאחר הספירה. כמו כן, ידוע כי המלך הורדוס שלח גדוד יהודי כדי לסייע לרומאים במלחמתם בדרום ערב, ושגדוד זה לא שב לארץ ישראל.

עדות נוספת לקיבוץ יהודי בממלכת חמיר נמצא אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה נוצרית שהוביל מנהיג ממלכת אקסום החבשית באמצע המאה ה-4.

[עריכה] תקופת ממלכת חמיר

בזמן ממלכת חמיר, ישבו יהודים רבים בתימן, ואף נחשבו לבני המעמד הגבוה. באותה תקופה חלק מהשבטים הערבים שהתגוררו בקרבת יהודים, הושפעו מהאחרונים וחלקם ספגו השפעות מונותיאיסטיות מסוימות. במאה ה-6, במיוחד בתקופת שלטונו של יוסף ד'ו נואס, השפעה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה ראתה את עצמה האצולה ובית המלוכה החמירית. הם הגדירו את אמונתם במונחים מונותיאיסטים. כך למשל, כינו את אלוהיהם "הרחמן", בדומה לכינויו של האל על ידי יהודים ונוצרים. הממלכה החמירית לא הייתה באמת יהודית כיוון שסוג המונותיאיזם שהציגה לא היה אלא ביטוי לעצמאות שלה. בנוסף, סוג מונותיאיזם זה היה נפוץ בעיקר בקרב האצולה.[3] שמעה של ממלכת חמיר יצאה למרחוק, והגיעה עד לארץ ישראל. הנוצרים סברו שיש כאן מהלך השתלטות של היהודים על העולם וביקשו להפיל את הממלכה. בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בעת קרב נגד צבא אקסום. החבשים טבחו בחימיארים ללא רחם, ומי שחפץ לחיות הוכרח להתנצר, בכך נתחסלה ממלכת חמיר. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם נהפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבושם של הפרסים (בשנת 575), נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל. אם כי לאחר מכן, כאשר מוחמד מייסד האיסלאם כבש את תימן, שוב חל מפנה רע בחיי היהודים.

[עריכה] שלטון האסלאם והאימפריה הע'ותמנית

לאחר סיום שלטונם של הפאטמים, גברה קנאותם הדתית של המוסלמים, ובשנת 1165, גזר המלך עבד אל נבי גזירות שמד על היהודים. הרמב"ם שלח ליהודי תימן את "איגרת תימן", בה היו דברי עידוד וחיזוק "לעם היהודי אשר בתימן". בשנת 1174, נכבשה תימן בידי האיובים, והללו, גם בעזרת הרמב"ם, ביטלו את גזירותיהם של קודמם.

בשנת 1545, נכבשה תימן על ידי העות'מאנים, ויהודי תימן סבלו בגלל המתיחות ששרה בין הטורקים לתושבי המקום. בשנת 1618, גזר המושל הטורקי של אז, גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן.

לאחר יציאתם של העות'מאנים מתימן (בשנת 1635), השתפר מצב היהודים לזמן מה, אם כי לאחר מכן, המלך אחמד אבן חסן אל מהדי (שלט בשנים: 1676 - 1681) גזר גזירות שמד וגלות כדי לטהר את תימן מיהודיה. הוא אף ציווה להרוס את כל בתי הכנסת. כדי "לטהר" את יהודי תימן, הוא גזר את גלות מוזע, בה כל יהודי תימן גלו אל מוזע שבשפלת תהאמה. הגזירה בוטלה רק לאחר שנתיים, אך בזמן זה מתו רבים מיהודי תימן, וספרים וכתבי יד רבים ויקרי ערך נשרפו או אבדו. לאחר שנתבטלה הגזירה, חזרו יהודי תימן לקהילותיהם הקודמות, וניסו לבסס מחדש את יהדותם, אם כי דבר זה היה קשה, ובמיוחד כאשר בתיהם לשעבר נתפסו על ידי מוסלמים.

בשנת 1872 נכבשה תימן שוב על ידי העות'מאנים. הפיתוח הטכנולוגי - טלגרף, שירות דואר, דרכים - הקל על זרימה של רעיונות, מכתבים, עיתונים וספרים בעברית, בין תימן ושאר חלקי העולם היהודי.

[עריכה] זרמי יהדות תימן

במהלך השנים התפצלו קהילות התימנים ונוסח התפילה שלהם לשני מנהגים מרכזיים:

  • ה"שאמי" - שנוסח התפילה שלהם דומה לנוסח הספרדים.
  • ה"בלדי" - שנוסח התפילה שלהם מקורי, ולטענתם הרמב"ם קיבל מהם ואימצו כנוסח הקנוני בספרו משנה תורה. המחקר נחלק בשאלת קיומו של נוסח קדום כזה וייתכן כי מדובר בתהליך הפוך, לפיו חלקים נרחבים מנוסח זה אומצו בהשפעת הרמב"ם. מכל מקום, כל החוקרים בדעה שהנוסח ה"בלדי" קדום בכמה מאות שנים לפחות מה"שאמי". במהלך השנים, נוסח הבלדי עצמו כמעט ולא השתנה, אך נוספו לו קטעים רבים מסידורי ספרד ומהשפעות הקבלה.

בסוך המאה ה - 19, נוצר זרם חדש שהתפלג מהזרם הבלדי והוא הזרם המכונה דרדעים. הדרדעים השמיטו מהתכלאל הבלדי תוספות רבות שנוספו לו במהלך השנים בהשפעת הקבלה וסידורי ספרד.

חלק מיהודי תימן ישבו ברובעים נפרדים, מוקפים חומה, בעריה הגדולות של תימן. שאר היהודים היו פזורים ביותר מ-1,000 כפרים ועיירות. למרות פיזורם הרב של יהודי תימן, הם שמרו באופן מעורר התפעלות על דבקותם הדתית. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר, והם הצטיינו גם בצורפות (בעיקר הגברים) ובריקמה (בעיקר הנשים).

גזירה חריפה שהייתה ידועה ומפורסמת בתימן, היא "גזירת היתומים", ולפיה כל ילד או ילדה יתומים חייבים להתאסלם. היהודים ניסו להבריח ולהחביא יתומים יהודיים, ולרוב דבר זה עלה בידם, אם כי הדבר גרר גזירות שונות על קהילות יהודיות בתימן, ולמאסר של יהודים רבים שעסקו בהברחת היתומים. אחת הדרכים להתחמק מגזירת ההתאסלמות הייתה לחתן את הילדים בגיל צעיר. במקרה זה, על פי הגזירה המוסלמית הילדים נחשבו בגירים ולא יוכרחו להתאסלם.

השבתאות הגיעה לתימן דרך מצרים, וגם מארץ ישראל. רבים מיהודי תימן התכוננו לעלות לארץ ישראל, אך הם נפגעו על ידי תושבי תימן האחרים (מדתות שונות). בגלל התפתחות השבתאות בתימן, שלמה ג'מל, נגיד יהודי מצרים, נאסר והוצא להורג, כאשר בא לתימן כדי להטיף על טובת השבתאות.

במאה ה-16 גדלה השפעת קבלת האר"י בתימן. המדרשים המאוחרים של יהודי תימן גדושים בדברי זוהר וקבלה, ומשופעים בדברים מן הפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) ומן הג"ן (גימטריה ונוטריקון). השפעת הקבלה מובחנת גם בשירתם של יהודי תימן. עקבות הקבלה בתחומי הפיוט הדתי ניכרים מאוד בפיוטיו של רבי שלום שבזי.

לקראת סוף המאה ה-19 ניכרו תמורות בחיי הרוח של קהילת צנעא. בהשפעת נוסעים וחוקרים יהודיים, התעוררה התנגדות לקבלה ולמיסטיקה. מאוחר יותר הקים הרב יחיא קאפח את "תנועת הדרדעים", תנועה שהתנגדה לקבלה ולמיסטיקה ברוח השכלתית-רציונליסטית. עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד ל"תנועת ההשכלה" שהייתה חילונית, התנועה הדרדעית דבקה לחלוטין בשמירת מצוות ללא כל פשרה, והיא מהווה עד היום חלק בלתי נפרד מהיהדות הרבנית.

[עריכה] הציונות והעלייה לארץ ישראל

קבוצה גדולה מבני יהדות תימן עלתה לארץ ישראל בשנים 1882-1881. עלייה זו נקראה עליית אעלה בתמר ("בתמר" - שיכול אותיות של שנת תרמ"ב, 1882), וקדמה בכמה חודשים לעליית ביל"ו. ליהודי תימן היה חלק חשוב בבניין הארץ. עד שנת 1914 חיו 5000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן. ביחס לכל שאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ, החל מהעלייה הראשונה הצטרף חלק מבני העדה להתיישבות, ומאוחר יותר גם לארגוני המחתרות.

בשנת 1918 יהודי תימן היוו כ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1948, טרם הקמת המדינה, כבר היו בארץ 35,000 יהודים מתימן שהיוו כ-40% מכלל בני העדה (מבין עדות ישראל, זהו האחוז הגבוה ביותר). כ-5,000 יהודים נוספים ניסו לעלות לארץ, אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" שבעדן. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, ולכן החלה ממשלת ישראל במבצע "על כנפי נשרים" (נקרא גם "מרבד הקסמים), שבו הועלו לישראל כ-50,000 יהודים. מבצע נוסף התקיים בין השנים 1952 ל-1954 ובו הועלו כמה אלפי יהודים נוספים.

בתימן נשארו כיום כ-370 יהודים ועוד רבים שמסתירים את יהדותם.


[עריכה] חלוקת יהודי תימן

ביהדות תימן באופן כללי ניתן לזהות כמה פלגים שונים על פי מיקום התיישבותם בתימן.

  • מחוז צעדה- יהודי צפון תימן. חיו בערים צעדה, ברט, חידאן ונג'ראן מפורסם ג"כ הכפר אלהג'ר. מתפללים בנוסח השאמי והם שונים מיהודי צנעא וד'מאר. השוני בא לידי ביטוי בלבוש ובמנהגים. חכמי המחוז בדור האחרון הינם הרב יאיר זאהר מדאר שהתגורר בחידאן והרב משה אלקאפח ועד רבנים חשובים וידועי שם ששמישו כמנהיגים לקהילת צפון תימן. בתקופת הגאונים נמנתה קהילת צעדה בין שש הקהילות אשר תרמו לישיבות בבבל. הסופר אברהם טביב (גולת תימן עמ' 34-35) מונה את צעדה וחידאן בין הקהילות אשר לא היו צריכים שלוחי בית דין צנעא להגיע לשם כיוון שלא פסקו מהם ישיבות ומורי הוראה.
  • העיר צנעא- היהודים שחיו בעיר הבירה של תימן צנעא שבדרך כלל חייהם היו יותר נוחים מאשר בני הכפרים. אצל יהודי העיר ניתן למצוא את שמות המשפחה המפורסמים ביותר שמהם קמו רבנים, דיינים ונשיאים ליהודי תימן כגון: צאלִח (אצל בני העיר נהגה צֵאלָח), עִרֵאקִי כהן, א(ל)שייך' הלוי, קורח, וכו'.

בצנעא היו גדולי תימן המפורסמים (אם כי בכל תימן היו גדולי תורה) והישיבות המפורסמות כגון: אלמדרש, בית א(ל)שרעבי, בית א(ל)שייך', וכו' ורבני העיר כגון: מהר"ח קורח, מהר"י יצחק הלוי, מהר"י קאפח, מהר"ח כסאר ועוד רבים. בכל תימן הייתה מוכרת צנעא כמרכז התורה בתימן בלי ספק (ואולי אחד הגורמים הוא רמת החיים הגבוהה יחסית לשאר תימן) ומיטב הלמדנים והגאונים אשר שמם יצא לתהילה בכל עם ישראל למדו שם. וכדברי מהר"ש שבזי בשירו "אהבת דוד": "זור צנעא...פיהא אחבר תפתיך בכל כלמה" (בקר בצנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל עניין) וכן עוד שם: באלאחלאם פיהא בלע' שוקי (בחלומותיי לשם הלכה תשוקתי). יהודי העיר נהגו בעצמם סלסול ומהבחינה המנטלית הם שונים משאר התימנים ואפילו אלו שחיו בפריפריה של צנעא. בקרב חלק מאנשי העיר הורגשה התנשאות על שאר התימנים הבאה לידי ביטוי בבידולם של הצנעאנים משאר התימנים כגון שלא היו נושאים אשה רק מבנותיהם. וכן אצל חוקרי תימן לדורותיהם ניתן לראות התפעלות יוצאת דופן מבני העיר שנחנו בפקחות, חריפות, התנהגות אצילית ורמת חיים גבוהה ביחס לשאר התימנים. היו חוקרים שרצו אפילו להשוותם לבני אשכנז בהתנהגותם ובאורח חייהם (ראה ר' הלוי "שירת ישראל בתימן" עמ' 6). הדבר בא לידי ביטוי בפתגמים הנפוצים אצל חלק מן הצנעאנים כגון: "קאשם צנעא, ולא מארי אלבלד" (רוצה לומר עדיף מוכר צנוניות מן המארי בכפר), "יהוד אלט'אף מן אל יהוודא נד'אף" (יהודי הכפר ט'אף "נקיים" מיהדות), "מצנעא תצא תורה ודבר ה' מתנעם" ועוד רבים. רוב רבני תימן כיום המפורסמים ובעלי ההשפעה על כלל הציבור הינם ילידי צנעא או מחוז צנעא.

  • מחוז צנעא- יהודי מחוז צנעא שווים ליהודי צנעא בתרבותם, במסורתם ואף חלקם הם פליטי העיר צנעא.

אע"פ שמחוז צנעא הוא מחוז מהגדולים בתימן והיו בו הרבה כפרים אצל בני הכפרים נמצאת תורה ומלאכה ואורח חיים צמוד להלכה ולדרך התורה. הרבה מהם עסקו במסחר ורוכלות מיעוטם בצורפות שהייתה נפוצה יותר אצל בני העיר. גם אצל בני הכפרים והעיירות היו גדולי תורה מגדולי תימן בדרך כלל בני הכפרים ששימשו כמורי הוראות הוסמכו על ידי רבני צנעא אך חלק מרבני העיירות כלל לא ראו עצמם כפופים לחכמי צנעא והיו תלמידי חכמים גדולים ומורי הוראות שלעתים חלקו על בית הדין צנעא מכח גדלותם וידענותם בתורה. אך עם כל זאת הרבה פעמים נזקקו דייני הכפרים והעיירות לביד צנעא כיוון שהיה ברשותם הרבה יותר ספרי פוסקים ושו"ת ואחרונים והיו מעלים ספקותיהם לחכמי צנעא. אך עדיין גם את זה יש לראות רק מכח רמת החיים הגבוהה ביותר של בני העיר שחיו ביותר רווח ועושר רוחני וגשמי. היום כמעט וא"א אפשר להבדיל מי יוצא העיר ומי יוצא העיירות והכפרים היות שהם דומים מאוד בתרבותם ובמורשתם. יצויין שבני העיירות והכפרים שווים ג"כ לחכמי צנעא בדרך פסיקת ההלכה ושמירת המסורת וגם הם מתחלקים לבלדי ולשאמי אע"פ שנראה שרובם בלדי. גם השאמי של בני העיירות והכפרים אינו שווה לשאמי של דרום תימן שהינו נוסח ספרד לגמרי אלא הוא כהשאמי של צנעא שעיקרו נוסח ספרד אך עדיין עם שמירת חלק מן המנהגים תימנים. ההגייה ג"כ של כל בני מחוז צנעא שווה ואין שום הבדל. עיקר ההבדל בין בני העיר לבני הפריפריה הוא במנטליות. בעוד שאצל הבני הפריפריה מקובל הריקוד בשמחות אצל הצנעאנים מפורסמת האימרה "מאן רקץ- נקץ" (מי שרוקד- מתבזה). בני הפריפריה הנ"ל הינם בני העיירות המפורסמות: קריית אלקאבל, רוט'ה, עמראן, קפלה, כוכבאן, תנעם, סעואן, סיר, סאוד, מחוית וכו' הנמצאות בנפה חאשד הגדולה ביותר בכל תימן. בנפת חראז מפורסמת העיירה מנאכ'ה, הכפר ג'רוואח, העיירה שע'אדרה- אשר יהודיה מפורסמים בקולם הערב ונעימתם האיטית והמיוחדת ועיר הנמל חודידה. בנפת ארחב הסמוכה לעיר הגדולה עמראן הכפרים המפורסמים ביותר הינם היזם וחמדה. מטבע הדברים את היהודי התימני המקורי מצייג היהודי הצנעאני כיוון שהוא נאמן לנוסח התפילה הקדום, לפסיקה שבה הרמב"ם והגאונים הם עמודי ההוראה, להגייה התימנית הקדומה ומסורת הקריאה (בספר תורה) הקדומה על פי התיג'אן ועוד.

  • מחוז ד'מאר- ד'מאר היא אחת הערים הגדולות בתימן. יהודיה שווים ליהודי העיר צנעא במסורתם ובתרבותם.

בד'מאר היו תלמידי חכמים גדולים המפורסמים שבהם הרב יחיא גריידי, הרב סליימן מלאחי, הרב לוי קשת. יהודי ד'מאר מפורסמים בשנינותם וחריפות לשונם. הכפרים המפורסמים הסמוכים לעיר הם ט'אף, בִּשֵאר ורצאבה הנמצאים בנפת ג'הארן.

  • מחוז שרעב- יהודי דרום תימן שהתגוררו בהמון כפרים בדרום ובעיר הגדולה תעיז. אפשר להבחין בשוני המראה בין יהודי מרכז תימן (צנעא, ד'מאר וכו') ליהודי הדרום. נפת שרעב מוכרת ומפורסמת בעדת תימן כאחד מן המקומות שהיה בהם ריבוץ תורה בלי הפסק וחכמיה ידועים כחריפים וחסידים מאוד מאוד, מתעמקים בלימוד הלכה ואגדה וביותר מפורסמים בידיעתם בחכמת הסוד בעמקות ושינון גדול מאוד. בחזותם עטרות לראשם וזקנים בפניהם ובאזור השפם אין שיער כלל לפי שמנהגם לגלח שם. פאותיהם אינם דומות לאלו של יהודי מרכז תימן שאצלם הפיאות מסולסלות ודקות ואין נוגעים באורכם (אם כי היו שנהגו לקצוץ אותן כשהיו מגיעות לסוף הפנים)ואלו אצל יהודי הדרום הפיאות מגודלות פרע ועבות ויורדות על פניהם. מנהגיהם שונים בתכלית ממנהגי מרכז תימן. בעוד שאצל יהודי המרכז ואפילו השאמי נשארה זיקה למסורת הקדומה המסורת השרעבית הינה שווה למסורת עדות ספרד כמעט לגמרי והקבלה התמקמה בשרעב לא רק בלימוד אלא גם מה שהוא הלכה למעשה. גם אופן הגיית יהודי שרעב שונה ממרכז תימן והיא הושפעה מן המסורת הבבלית שיהודי שרעב עמדו בקשר עם גאוניה. לדוג': בעוד שאצל רוב יהדות תימן החולם נהגה כקמץ התימני אך עם פה פתוח מה שמשנה את ביטויו (ולפי זה מובן מה שהוא מכונה אצל המדקדקים מלוא פום- רוצה לומר פה מלא) אצל השרעבים החולם נהגה כצירי ממש ואין הפרש ביניהם וזה על פי המסורת הבבלית הקדומה. ולאו דווקא יהודי שרעב אלא כל יהודי המחוז הוגים כך את החולם. עוד הבדל מפורסם הוא הגיית האותיות קו"ף וגימ"ל. אצל רוב יהודי תימן נהגה הקו"ף כהאות גימ"ל בעברית המודרנית (וזה מתאים למה שמובא בחז"ל ג'י'כ'ק בחיך) והגימ"ל נהגית כהאות- J באנגלית והיא ג"כ מן החיך לפי שהלשון דופקת על החיך בחוזקה ואילו אצל השרעבים הגימ"ל נהגית כהגימ"ל המודרנית וגם זה בעקבות השפעה בבלית קדומה. ואין זה דבר חדש אצלם כי אם עתיק שהרי כבר בשירי המשורר מהר"ש שבזי ועוד שהם משרעב כמפורסם חורזים חולם עם צירי פעמים רבות כי הם שווים אצלם. באופן כללי שני מרכזי התורה בתימן הינם צנעא ושרעב שמהם קמו ראשי ישיבות, מנהיגים ומורי הוראות מימים ימימה. מחוז שרעב אינו המקום הדרומי ביותר בתימן דרומית לשרעב יש נפה גדולה הנקראת אלחוג'ריה שבה גם כן היו כפרים רבים. מזרחית לשרעב ישנו אזור הנקרא בלאד עמאר שגם בו היו הרבה כפרים ועיירות מן המפורסמים: העיר ט'לאע, קעטבה, הכפר סדה, גדס ועוד. גם יהודי מקומות אלו מזוהים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן. יהודי דרום תימן שונים מיהודי צנעא בעניותם ובדלותם והיו מהם הרבה חסרי אמצעים וכבר התייר הרב יעקב ספיר מפולין התפעל בספרו מן העיר תעיז שלעומת צנעא הינה עלובה מאוד מבחינת רמת החיים. אך עם כל זה מעולם לא פסקה ישיבה משרעב ויהודיה קיימו את התורה מעוני.

הרבה מגדולי תימן חיו ופעלו בשרעב המפורסמים שבהם הינם מהר"ש שבזי זלה"ה, מהר"ח סנואני זלה"ה, מהר"ם שרעבי זלה"ה ראש ישיבת המקובלים נהר שלום. ויש אומרים שגם הרש"ש הקדוש מקורו משם.

[עריכה] תורת תימן

יהדות תימן, 1934
יהדות תימן, 1934

על פי המסורת של יהודי תימן, ראשית הגלות החלה עוד בסוף תקופת בית ראשון[4]. באורח חייהם של יהודי תימן נשתמרו מנהגים המעידים על השפעה מארץ ישראל בתקופה קדומה. למשל, תפירת התפילין ב"גידי הכסלים" ולא ב"גידי העקב"; הטמנת החיטים המיועדים למצות בעשבים; וכמה מנהגי אבלות. כמו כן נמצאים בסידור התפילה כמה נוסחים המבוססים על מנהג ארץ ישראלי קדום. למשל, שימור המנהג הקדום בקריאת התורה של "קטן קורא בתורה ומתרגם"[5]; העולה לתורה מברך וקורא; אמירת תרגום אונקלוס לאחר כל פסוק; בקדיש - "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה"; הכפלת התיבה "לעילא" בכל ימות השנה; שימור אמירת הקטע בתפילת העמידה של מוסף של שבת "למשה ציווית על הר סיני וכו'"; קריאת קריאת שמע בקול רם ובצוותא; ספר התורה בן 51 שורות בכל דף ולא 42 כבשאר גלויות ישראל. הדבר תואם את המדרש על גילוי ספר התורה בזמן יאשיהו, שגולל לעמוד שבראשו הפסוק "יולך ה' אתך ואת מלכך" (דברים כח, לו) רק בספרי תורה תימניים נמצא פסוק זה בראש הדף כפי שציינו חז"ל במדרש, אולם בספרי שאר קהילות ישראל נמצא פסוק זה באמצע הדף ; ישיבה היקפית בבית הכנסת (אם כי ישיבה היקפית בבית הכנסת השתמרה במרבית העדות הלא-אשכנזיות). בתקופת המשנה היה תנא נודע בשם שמעון התימני, לפי היעב"ץ נראה שהיה זה חכם מתימן. הד"ר משה גברא כותב בשם הרב עמרם עוזרי כי יש סמך לדברי היעב"ץ, כי אם הוא היה בן העיר תימנה ולא מארץ תימן הוא היה נקרא שמעון איש תימנה (אנציקלופדיה לחכמי תימן עמ' 630).

חכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים. רב האיי גאון כותב בתשובה בלשון זו:" ואתם יודעים כי בארבע פינות נכנס בלבבם להחזיר התורה לישנה, שבח לה', ושולחים שלוחיהם מכל הארצות, מתימן ומזרח וכו' ואשכנז וצרפת וכו' ועומדים לפנינו בענייני שאלותיהם וספיקותיהם."[6].

בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים, יהודי תימן נקשרו לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כ- "מרא דאתרא" לעולם. יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים נתחברו על חיבוריו של הרמב"ם.לימוד התורה בתימן היה גדול ביחס לקהילות אחרות בעולם, זאת ניתן ללמוד מאיגרת המיוחסת לרמב"ם שנשלחה לקהילת לוניל, שם הוא כותב על מצב לימוד התלמוד (גמרא) בעולם היהודי, הוא כותב כי "רוב המדינות הגדולות מתות" ורק בתימן ושנער (עיראק) וחאלב (סוריה) עדיין קיים לימוד התלמוד. כלומר, גדולי התורה בתקופה ההיא מספרד, צפון אפריקה ואשכנז לא ייצגו את מצב התורה שהיה בקרב המון העם שהיה בשפל המדרגה. גם באגרת תימן המפורסמת, מדגיש הרמב"ם את למדנותם של יהודי תימן, וכך הוא כותב:" וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשי". קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו. גם הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת כותב :" כי שמענו מפי מגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן". עד הדור האחרון לגלות תימן הייתה ידיעת התורה נחלת הכלל, דבר שהפליא את הראי"ה קוק בתשובתו לאביו, בה הוא מרבה לשבח את יהודי תימן על כך. הוא כותב "רובם ככולם בני תורה, וכמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל!".

כעיקרון, נקטו חכמי תימן להלכה ולמעשה את שיטת הגאונים. עם חיבור משנה תורה לרמב"ם, ומשום שבעיקרו הוא מבוסס על כתבי הגאונים קיבלוהו עליהם כפוסק עיקרי, תוך התאמות מעטות למסורת הגאונים שבידם. במהלך השנים גברה השפעת השולחן ערוך, בעיקר בזרם ה"שאמי" ובתחום של "אורח חיים", אך בדרך כלל, בעיקר בתחומי "חושן משפט" "יורה דעה" ו "אבן העזר" - נשמרה הפסיקה הרמב"מית.

בתקופת גזירותיו של המושל הטורקי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בתימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי.

ספרות-המדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. שימוש נרחב בחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים עשה רבי מנחם כשר באנציקלופדיה המדרשית שלו - "תורה שלמה".

[עריכה] מסורת יהודי תימן

בגלל הבידוד היחסי של תימן משאר היהודים במשך שנים ארוכות, שימרה המסורת בתימן, בעיקר זו הבלדית, כמה מאפיינים ייחודיים, ואף עתה הם נחשבים לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים.

הדבר בא לידי ביטוי בכמה מנהגים שונים שמייחדים אותם (למשל היהודים הבלדים אינם מתפללים תפילת יחיד בתפילת מוסף אלא רק חזרת הש"ץ) ובגרסאות משלהם לכתבי יד. עם הבאת הדפוס האיטלקי לתימן, וביתר זאת עם העלייה לארץ והידוק הקשרים עם שאר היהודים, הולכים ההבדלים ומתמעטים אם כי גם כיום בראש העין, בשכונת שעריה בפתח תקוה ובמושבים שנוסדו על ידי עולי תימן נשמרת המסורת התימנית הייחודית.

[עריכה] החינוך התימני

יהודי תימני בלבוש מסורתי
יהודי תימני בלבוש מסורתי

החינוך היהודי-תימני מיוחד בעצמו, גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו.

בתחילה, חינוך הבנים היה מסור בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה, ועול השעבוד למלכות שבאותם הימים, לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו, נפתחו ישיבות תלמודי התורה שנקראו "כניס" או "מדרש". בתלמוד התורה, לימד מלמד שהיה נקרא "מורי" , והוא זה שדאג לחינוכם של הילדים. כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב, היו מכנים את מלמד התינוקות "מרי אלעיאל" כלומר המרי של הילדים, אבל הרב נקרא "מרי".

ה"מרי" (מלמד התינוקות), היה אחראי על לימודי התלמידים במדרש (הכניס), וקיבל אליו תלמידים שגילם הוא מגיל 3 ומעלה. קבוצה אחת הייתה לומדת קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. הקבוצה השנייה הייתה לומדת קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית הייתה לומדת את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרג'ום) וההפטרה. הלימודים התמקדו בגילאים אלו בעיקר בתנ"ך, אולם שלא במסגרת זו היה שומע הילד שעורי תורה בחברת המבוגרים. לאחר הפסקת צהריים, חזרו התלמידים ללימודם. יום הלימודים היה ארוך, משעות הבוקר ועד לשקיעת השמש, והם היו במשך כל השבוע, פרט ליום שישי.

לפי החינוך התימני, הילד, עוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה, היה צריך להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים אותם היה צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת שבוע והפטרות) ובשיעורי התורה.עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הולך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הניתנים בבית הכנסת על ידי הרב.כך רוכש לו הילד ידע במשנה והלכה (רמב"ם ושו"ע) ואגדה (עין יעקב,אגדות התלמוד) ואף בגמרא. לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו בכניס ערב ובוקר .שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה כדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין.

המרי (מלמד התינוקות) היה מקבל בדרך כלל את שכר הלימודים מאב התלמיד מדי שבוע, והשכר ניתן בתור צדקה, וזאת על מנת שלא "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". היו מקומות בהם המרי היה מקבל את שכרו בתור ארוחות ואוכל, אותם הוא היה אוכל בתורנות בבתי התלמידים. רב הקהילה שנקרא כאמור לעיל "מרי", איננו מקבל משכורת כלל אלא היה מתפרנס ממעשה ידיו.

למרות שלא היה לרב בתימן את הזמן הפנוי שהיה לרב בארצות אחרות ללמוד (בהן הרב היה מתפרנס מהציבור וכל שעותיו פנויות ללימוד), עם כל זאת רמת תלמודם של רבני תימן הייתה מן הגבוהות, ביטוי נאה לכך נתן הנוסע הירושלמי (יליד פולין) הרב יעקב ספיר שביקר בתימן בשנת 1859 בהגיעו לכפר עלום בתימן שנקרא "גרואח",

העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב מארי), הוא המורה הוא הדיין והדורש הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש, ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע, גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. על כן גם המארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה אם נקלה אם נכבד. הרב הזה מארי יוסף בן סעיד (סעדיה) יצ"ו מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עד להפליא. בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינו וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול, הזוהר וכתבי האר"י למודים על לשונו בעליל כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאוד, וחובר חיבורים בקבלה ומפליא לעשות גם בקבלה מעשיות ואצטגנינות כמעשה הראשונים ... ויצא שמו בכל הארץ גם בעיני השרים ועבדי המלך. ועל כל אלה גדלה ענותנותו ואהבת בני אדם. עם פנים שוחקות מדברותיו נאוה... והוא כבן ארבעים שנה. מהלכו מנהגו ומלבושיו כמנהג המדינה, וזר הרואהו יחשבנו לאיכר או רועה צאן... הוא חרש ברזל לעשות כלי נשק אתים מחרשתים מקבות קרדומות מגרפות כל כלי האיכרים. לו חנות אצל ביתו בחור ההר כמו מערה... הוא יושב על האבנים מחזיק הברזל או העשת להבעיר באש ואביו עומד על המפוח, ואחיו עומד להכות במקבת על הסדן. גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת מצאתים נדברים יחד בדברי תורה חכמה ומוסר. ופה בחנות יורה ידין ויועץ בכל דברי הקהלה... הפעם נכנסתי לחנותו מן הבוקר... ואיכר גוי אחד אץ עליו לכלות מלאכתו... והוא מכה במקבת על הסדן והאיכר נוגש עליו כלה מלאכתך!... מכאב לב ומשבר רוח עניתיו: אשריך מארי יוסף שפחמי אתה ואוי... להמתנהגים ברבנות
– יעקב ספיר, "אבן ספיר"

.

[עריכה] מעמד האשה היהודית בתימן

בגדי כלה תימניה
בגדי כלה תימניה

לאשה היהודית בתימן היה מעמד נכבד, בפרט, בחינוך בניה ובנותיה. כל כולו של חינוך הבנים תלוי בידי האם בלבד, היא המחנכת לניקיון, לנימוסים, לסדר ולמשמעת, והיא המעצבת את דמותם האנושית של ילדיה, האב טרוד ועסוק כל היום בעבודתו להשיג אוכל לביתו,ועל פי רוב הוא נמצא רוב היום מחוץ לביתו, משום כך השפעת האשה על ילדיה גדולה מאוד בתימן. עם זאת, רב יותר חלקה בחינוכה של הבת ובעיצוב דמותה, שכל כולו מסור בידי האם, שהרי גם לימוד האסור והמותר שהבן לומד עם אביו בבית המדרש מוטל על האם שחייבת להדריך את בתה נוסף לאותם דברים שעליה ללמד את בנה.

על אף שהאישה בתימן הייתה בדרך כלל אנאלפאביתית (כמו רוב הנשים בארצות ערב ומזרח אירופה), ולרוב לא ידעה להתפלל, מלבד תפילות קצרות בערבית ובעברית, עם כל זאת, האשה היהודיה בתימן הגיעה לרמת תרבות אישית טבעית גבוהה למדי, גם דביקותן הדתית הייתה עמוקה מאוד, ובזכות מסגרת החיים שהייתה מסגרת של חיים יהודיים מלאים ושלמים הגיעו להשגת רמה מוסרית ותרבותית גבוהה ביותר. יחסי הבעל והאשה היהודיים בתימן היו יחסי כבוד הדדי, הבעל מתייחס אל אשתו כאם וכעקרת הבית, והאשה מתייחסת אל בעלה כאבי המשפחה ומפרנסה. המושג נשואין נתפש כמושג של בניין בית-משפחה על יסוד התורה, על יסוד של שותפות בחיים. אין הבעל רודן ומפקד בביתו, אך גם לא שפל המצפה לליטופה וחנינתה של אשתו. כי אין מושג הנשואין רכישת שפחה לבית, ואף לא קשרי אהבהבים ופיתוח רגשות מיניים. שני בני הזוג מרגישים את עצמם כשותפים שעל כל אחד מהם מוטלת החובה למלא את חלקו הטבעי בשותפות. מעולם לא נשמע שהגבר ירים ידו על אשתו שכן "לחיים ניתנה ולא לצער" כלשון חז"ל. הנשים לרוב צניעותן לא יצאו כמעט מביתם לרחובות ולשווקים, אלא אם כן היה מדובר בביקור חברות וקרובי משפחה, חולים וניחום אבלים. אצל האמא, הייתה לומדת הבת רקמה ותפירה ושאר עבודות הבית. אולם יש להדגיש כי העבודות הקשות הוטלו על הגבר, ורק עליו רבץ עול הפרנסה. נשים שרצו להוסיף על הכנסות הבעל לעצמן היו רוקמות בגדי נשים יהודיות וערביות, וכל ההזמנות והמסחר במעשי הרקמה היו מתנהלות בידי הנשים בביתן בינן לבין עצמן. מעולם לא הייתה אשה זבנית או חנוונית בשוק. שעות אחר הצהריים היו פנויות לנשים והן היו רגילות להתוועד בהן ולשוחח, באותן השעות היה הגבר עדיין עסוק במלאכתו. אם כי לא התערבה האשה בחיים הציבוריים באופן ישיר (כיון שלא היה מכבודה להתעמת עם אנשי ציבור ועסקנים) אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא הייתה מועטה. המעמד הנכבד במשפחה היה לסבתא שהייתה הדמות הנערצת במשפחה. בשנים האחרונות לגלות תימן נפתח בית ספר לבנות בהנהגת רבני צנעא.

[עריכה] כלכלת יהדות תימן

[עריכה] היסטוריה

משנת 1650 בערך, החלה התפוררותה של הממלכה האימאמית בתימן, שהייתה במשך 200 שנים ממלכה יציבה מאוד. כיוון שהיו מחוזות שונים בתימן (כמו עדן) שהכריזו עצמאות, והשתחררו מעולם של הזיידים, פחתו גם הכנסותיו של האמאם של תימן. צמצום הכנסותיו של האימאם גרם לכך שהוא לא היה יכול לעמוד בתשלומי התמלוגים השנתיים לשבטי הצפון בתמורה לכך שיכירו בשלטונו. ולכן, כאשר הם לא היו מקבלים את כספם - הם היו פושטים על צנעא ושודדים את אוצרותיו של האימאם ואת העיר עצמה. בהתנפלויות אלו של השבטים, הייתה פגיעה גם ביהודים. הפגיעה הזו החלה בשנת 1725 והייתה מועטה בזמנים ההם, אך מתחילת המאה ה-19 היא החלה להיות תופעה שכיחה. קשיי השלטון הללו גרמו כמובן גם להידרדרות פוליטית.

לאחר מאורעות השבתאות וגלות מוזע בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, בהם הוחרמו כל המטלטלין והרכוש הקרקעי של יהודי תימן, הם היו נתונים למצוקות כלכליות וחברתיות במשך כ-50 שנים, עד לשנות ה-30 של המאה ה-18.

אך מאז, בהנהגתו של רבי שלום עראקי על האוכלוסייה היהודית, השתפר מצבם הכלכלי של היהודים מאוד, ומקצתם אף נטל חלק במסחר עם הודו ועם ארצות אחרות. אבל ההידרדרות הפוליטית של תימן וההתגברות הקנאית של המוסלמים נגד היהודים משנות ה-60 של המאה ה-18 ואילך, גרמו להידרדרות כלכלית חוזרת של היהודים.

מההידרדרות הפוליטית והכלכלית הזאת סבלו כל תושבי תימן, עד שבשנת 1872 פנו תושבי צנעא המוסלמים בבקשה מהטורקים להשתלט על העיר. היהודים, כמרכיב חלש באוכלוסייה התימנית, נפגעו קשות מהתמוטטותה של תימן במאה ה-19, והם חיכו יותר מכל שאר שכבות האוכלוסייה התימנית לבואם של הטורקים, בתקווה שזה יביא לשיפור במצבם הכלכלי, בעיקר.

[עריכה] מסחר יהודי תימן

היהודים שנטלו חלק בסחר החוץ של תימן עם הודו במחצית השנייה של המאה ה-18, היו בעיקר מבני קהילות הערים מוכ'א וצנעא. גם בעדן, שהחלה להתפתח מבחינה מסחרית לאחר כיבושה על ידי הבריטים, תרמו היהודים בהתפתחות הכלכלית. רבים מהם שירתו את הבריטים במנהל החדש שהוקם על ידם. אל עדן נמשכו יהודים מרוב קהילות תימן, שסבלו מהתהפוכות המדיניות והכלכליות ששררו בתימן וגם מחוצה לתימן, דבר שיצר תמורה דמוגרפית חריפה באוכלוסייה היהודית של תימן, דנפתחה להשפעותיה של תרבות המערב ולמסורות יהודיות של קהילות מזרחיות שמחוץ לתימן.

יהודי עדן ניצלו את שוויון הזכויות שניתן להם, ורבים מהם התעשרו מפעילותם הכלכלית, תחילה כספקים לצבא הבריטי הגדול שנכח בעדן, ואחר כסוחרים עם מדינות רבות מעבר לים. היהודים הזרים שהשתקעו בעדן היו בדרך כלל סוחרים שנלוו אל הצבא הטורקי, והם לא נטו להתערב באוכולוסיה היהודית המקומית.

לא רק יהודי עדן עסקו בסחר חוץ, אלא גם יהודי צנעא, מנאכ'ה, עמראן, שבאם, ד'מאר, ירים ותעז, אך זאת רק משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך, לאחר שתימן נכבשה על ידי הטורקים. כתוצאה מכיבוש זה חזרו חיי הכלכלה לתקנם באזורים שהיו בשליטתם של הטורקים.

כתוצאה מריבוי האוכלוסייה ומשהייתם של כוחות צבא טורקי גדול בתימן (שהביאו עמם מטורקיה מוצרי מזון שלא היו ידועים עד כה בתימן), החלה הפעילות הכלכלית להסתעף ולהתרחב בגלל גידול הצריכה. היהודים עסקו, איפה, גם ביצוא וגם ביבוא. מצרך היצוא העיקרי היה קפה, שגדל בעיקר באזור מנאכ'ה במערב תימן, ובשרעב בדרום תימן. ההיסטוריון קראקסו התימני, נודע בתימן הסוחר היהודי אהרן שחב ממנאכ'ה כ"מלך הקפה":"... יהודי עשיר המכונה מלך הקפה... הוא עשיר מאוד, סוחר בכל סוגי הקפה ודרכו עובר סחר הקפה". סחורות יצוא אחרות שהתמחו בהם היהודים היו עורות ואבנים טובות.

הסוחרים היהודיים בערים הגדולות בתימן, עסקו כאמור גם ביבוא (לצורך הצבא והמנהל הטורקי ולצורך האוכלוסייה המקומית) וגם ביצוא. היבוא, בדומה ליצוא, עבר דרך נמלי חודידה ועדן ופריטיו העיקריים היו:

קהילת סוחרים אופיינית הייתה זו של יהודי מנאכ'ה, שגדלה ונתבססה בעיקר על ידי פליטי צנעא בשנים הסמוכות לכיבוש הטורקי. הם מצאו מפלט בעיר זו, שהייתה באזור שלטונו של הדאעי האיסמעילי - אלמכרמי, שיחסו ליהודים היה אוהד לעומת זה של האימאמים שישבו בצנעא. יהודים לא ישבו בחודידה אף בימי הטורקים, מלבד סוחרים שבאו מחוץ לתימן, וסחר החוץ של יהודי מנאכ'ה דרך נמל זה נעשה בעזרת סוכניהם המוסלמים, שישבו בחודידה.


בתחום המסחר הפנימי היה חלקם של היהודים גדול יותר מאשר במסחר החוץ. בכללי, גם כאן חלו אותם תמורות כמו שצויין ביחס לסחר החוץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפרנסו יהודים רבים בצנעא ובערי השדה מן המסחר הפנימי, ביניהם נשים. אולם ערעור המצב הביטחוני והמדיני, ריבוי המלחמות, מעשי השוד וההתנפלויות, בייחוד על שכונת היהודים בצנעא, כל אלו גרמו להפחתה ניכרת בהיקפו של המסחר הפנימי. מלבד זאת, גם סחר החוץ נפגע מאותם התמורות ובשל חוסר היציבות, ולכן המטבע יקר מאוד, דבר שגרם לשפל חמור יותר במסחר הפנים.

רק במערב תימן, באזור חראז (מנאכ'ה) שתחת שלטונו של אלמכרמי, היו יהודים שעסקו במסחר בתקופה שלפני הכיבוש הטורקי, אם כי בהיקף מצומצם למדי. שינוי גדול חל עם הכיבוש הטורקי בתימן. יש לציין, כי מלבד הגורמים של סחר החוץ (החיים התקינים וגידול הצריכה), הוכנסו לתימן כספים רבים, שגרמו מצד אחד לאינפלציה גדולה, אך מצד שני התרבו אמצעי התשלום ביחס גדול יותר.

[עריכה] הקהילה

[עריכה] הקהילה בעבר

קהילת יהודי תימן הינו הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעתים אך סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות צדק, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק מהמוסדות הללו אף התמחו בהברחת והסתרת יתומי היהודים בתימן) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. חובה נוספת של הקהילה הייתה להכשיר בתי עלמין ואנשי "חברא קדישא".

הנהגת הקהילה חולקה לשניים:

  • הנשיא - היה ראש הקהל, והיה אחראי ליחסים שבין הקהילה לשלטונות (בעיקר על תשלומי המיסים).
  • הרב או החכם - היה המנהיג הרוחני של הקהילה, והיה אחראי על ענייני המוסר, ההלכה והמשפט; הוא גם פיקח על הישיבות ותלמודי התורה, לימדו תורה בבתי הכנסת ושפטו בבתי הדין. הרב לא התפרנס מרבנותו, אלא עסק במקצוע נוסף.

נשיאי הקהילה התימנית, נעזרו באנשים, שנקראו ה"ממונים", והם היו אחראים על ניהול מתוקן של חיי הקהילה, לדוגמה מינוי נשיאים ורבנים, שכירת שוחטים לקהילה, בחירת מלמדים בתלמודי התורה ובישיבות. את הממונים הללו בחרו אנשים נוספים, אנשי המעמד, שהיוו בעצם אספה של נכבדי הקהילה. אספת אנשי המעמד התכנסה בדרך כלל פעמיים בשנה, ואז הם דנו בכל ענייני הקהילה היהודית שבתימן. כדי לשמור על פיקוח מתוקן ומלא על הפרנסים, אנשי המעמד ושאר האנשים שהשפיעו באופן קבוע על הקהילה, נסחו אנשי המעמד באספתם תקנות וחוקים שונים יחד עם הרב ועם ראש הקהילה. לתקנות אלו קראו גם הסכמות, וזאת משום שברוב הקהילות היהודיות שהיו בתימן, התקנות קיבלו תוקף רק לאחר הסכמת רוב חברי הקהילה. מי שעבר על הסכמות אלו, שהיו כמו דין תורה מחייב, היה צפוי לעונש, לעתים קנס, ולעתים (במקרים חמורים יותר, בעבירה על תקנות משמעותיות ביותר) אף נידוי וחרם.

מכיוון שכל התפקידים הרבים הללו חייבו כסף רב, הטילו הממונים מיסים שונים על הקהילה, כגון "מס הגאבילה", אותו שילם כל יהודי אשר קנה מצרכים כשרים. מקורות הכנסה נוספים הם מתנות אנשי הקהילה לקהילה, כגון בתים או חנויות, שהיו נקראים הקדש.

שיטת ארגון יעילה זו של הקהילה, למדו התימנים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו באימפריה העות'מאנית, ושמנהגם התפשט לארצות אחרות, בהם גם תימן.

[עריכה] משפחות עתיקות ומפורסמות ביהדות תימן

בקרב יהדות תימן ישנן משפחות עתיקות יומין ובעלות ייחוס, כמו משפחת מגארי-כהן המיוחסת כמשפחת בני בניו של יהויריב הכהן. החוקר חיים חבשוש כתב כי עוד לפני הופעת האיסלאם באו לתימן מארץ בבל כמה אנשים נכבדים ומיוחסים ואלו שמותיהם: ששון-הלוי, מרחבי, עוזרי, פתיחי, בשארי. להם נולדו צאצאים רבים ומשפחותיהם ידועות עד היום, בפרט צאצאי ששון-הלוי ועוזרי. לטענת חבשוש, שמות חמישה יהודים קדמונים אלה מופיעים גם במסורת הערבית התימנית, בספר הנקרא "אלאצחאחי". משפחת צאלח של המהרי"ץ ידועה בייחוסה עד פרץ בן יהודה, כפי שנכתב על ספרים שהוקדשו לבית הכנסת "בית צאלח".

חלק ממשפחות אלו הצמיחו במשך דורות רבנים ומנהיגים רבים ליהדות תימן. בין המשפחות שהצמיחו רבנים רבים נמנות משפחות קורח ואלשיך הלוי. סבורים שמשפחת אלשיך היא מצאצאי ששון הלוי הנזכר לעיל. משפחה נוספת שהקימה רבנים ומנהיגים בתימן היא משפחת עראקי כהן, שכפי הנראה מקורה הוא בעיראק. המפורסם שבבניה הוא השר הרב שלום עראקי שהיה נשיא היהודים ומקורב למלכות. על שום רום מעלתו ועושרו הוא כונה "אלאוסטא", שפירושו ה"אדון" או ה"אומן".

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד-יהודי ארצות האסלאם), אוני' תל אביב

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ על פי התיארוך המקובל במחקר, חורבן בית ראשון התרחש בשנת 586/7 לפנה"ס. עם זאת, על פי המניין המסורתי של יהודי תימן הנסמך על מקורות חז"ל החורבן אירע בשנת 422 לפנה"ס
  2. ^ עיין ספר התעודה ליהודה לוי נחום עמ' 21, וכן "תרביץ" שנה מ"ב חוברת ג-ד,תשל"ג
  3. ^ התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח: מבחר מחקרים/ שלמה דב גויטיין, עורך: מנחם בן ששון. ירושלים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג 1983.
    4. <