היישוב

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

היישוב הוא השם שניתן לישות היהודית שהייתה קיימת בארץ ישראל, בממדים שונים, מאז חורבן בית המקדש השני בשנת 70. מאז החורבן התקיים ברציפות יישוב יהודי בארץ. הוא היה קטן מאוד בתחילה, אולם גדל באופן מתמיד הודות לעליות שונות שפקדו את ארץ ישראל. עם העליות האלה נמנות עליית בעלי התוספות, עליית הרמב"ן (1267), עליית מגורשי ספרד (1492), עליית רבי יהודה החסיד (1700) ואחרי כן היציאה מן החומות בירושלים של אנשי היישוב הישן וייסודן של מקווה ישראל ופתח תקוה, ונמשכה בעלייה הראשונה בשנת 1881 ובייסוד המושבות, וברצף היסטורי עד ליום הכרזת מדינת ישראל.

ישות זו נקראה גם "היישוב העברי" ובשם זה היא נזכרת במגילת העצמאות.

לביטוי "היישוב" יש צורות נוספות, "היישוב היהודי" או "היישוב היהודי בארץ ישראל" - לשם הבדלה בין היהודים בארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל, "היישוב החדש" - להבדלה בין מתיישבי הארץ הציונים לבין תושבי הארץ היהודיים זה מכבר בני "היישוב הישן", ו"היישוב המאורגן" - להבדלה בין הסרים למרות הנהגת היישוב לבין אלו שלא סרו למרותה.

[עריכה] קיצור תולדות היישוב

מאז שחרב בית המקדש השני היו היהודים היחידים שנשארו בארץ מפוזרים בה. ידוע על היישוב היהודי בטבריה, שבו ערך רבי יהודה הנשיא המשנה. בנוסף היה יישוב יהודי ביבנה, בירושלים, בצפת, בחברון ובממדים קטנים, ביפו ובעזה (עד הגעת נפוליון). היהודים היו מעטים ביותר אולם מעולם נכספו יהודי התפוצות, ממניעים דתיים, לגור בארץ. בתלמודים מסופר על אמוראים רבים שעברו מבבל ועלו ארצה. עד עליית רבי יהודה החסיד בשנת 1700, היה היישוב בארץ ישראל ספרדי בלבד. קהילה אשכנזית קטנה נוסדה על ידי עולי אותה עלייה של רבי יהודה החסיד. אסון אירע ליישוב הספרדי בצפת בשנת 1837, אז מתו ברעידת אדמה 1500 מיהודי צפת. מאז אמצע המאה ה-19 גדל היישוב האשכנזי, במיוחד בירושלים ובטבריה, מקום מושבם של רוב היהודים שעלו בעליית הגר"א. במרוצת השנים שמאז ייסוד מקווה ישראל ב-1870 וייסוד פתח תקווה ב-1878 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-20,000 נפש ל-650,000 נפש. במרוצת אותן שנים התפתח היישוב לכלל מעין אוטונומיה, שכונתה "המדינה שבדרך", קמה תנועת התיישבות שהקימה ערים ומושבות ונוצרו צורות התיישבות ייחודיות לארץ, הקיבוץ ומושב העובדים. נגאלה קרקע שהופרחה משממה ומביצות והפכה לשדות ופרדסים, נוצרה חקלאות משגשגת ונבנתה תעשייה מפותחת.

היישוב הפך להיות לדובר עברית, שהייתה מדוברת בפי כול והייתה לשפת ההוראה בכל מערכות החינוך. קמו מוסדות להשכלה גבוהה, עיונית ומדעית ברמה בינלאומית. נוצרה עיתונות עברית רבת תפוצה, והתפתחו חיי תרבות בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמוזיקה.

היישוב הקים מוסדות מעין-שלטוניים, נוסדו מפלגות, נערכו בחירות ואף נוסד בית משפט שלום עברי.

היישוב למד להגן על עצמו והוקמו בו ארגונים צבאיים וארגוני מחתרת ונלחם בהתקפות ערביי הארץ, שהארוכה בהן, "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט", ארכה שלוש שנים עקובות מדם. ארגון ההגנה, שהיה הארגון הצבאי הגדול ביישוב, העמיד לרשות היישוב עוד לפני מלחמת העצמאות שש חטיבות חי"ר וארבעה גדודי עלית של הפלמ"ח.

בתקופת היישוב עברה הארץ משלטון עות'מאני עוין לשלטון המנדט הבריטי, שיחסו אל היישוב השתנה מעת לעת, בהתאם לאישיותם של הנציבים העליונים השונים ולאור אירועי הזמן. עם ההגבלות על עליית יהודים לארץ ישראל, שהוטלו בספר הלבן מ-1939, ארגנה הנהגת היישוב תנועת העפלה שהביאה לארץ, על אפם וחמתם של הבריטים, כ-80,000 עולים עד לקום המדינה. 2 בתקופת השואה העמיד היישוב, שמנה אז פחות מ-500,000 נפש, כ-30,000 מתנדבים לשירות בצבא הבריטי וכן 32 צנחנים (ביניהם שלוש נשים: חנה סנש, חביבה רייק ושרה ברוורמן), שיצאו בשליחות רבת סיכונים, אל מעבר לקווי האויב הנאצי, בניסיון לחבור ליחידות הפרטיזנים ולאחיהם היהודים באירופה. 12 מהם נתפסו בשליחותם ושבעה מהם הוצאו להורג (להרחבה ראו - תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה).

במשך מחצית השנה שמאז אביב 1942 ועד 3 בנובמבר 1942 עברו על היישוב מאתיים ימי חרדה, שבהם עמד בפני סכנת פלישת הצבא הנאצי, שהתקדם מצפון אפריקה מזרחה לעבר תעלת סואץ, זאת בעת שכבר הגיעו לארץ ידיעות על דבר השמדת יהודי אירופה. הנהגת ארגון ההגנה הכינה את התוכנית של "מצדה על הכרמל", לריכוז כל בני היישוב על הר הכרמל וסביבותיו, להגנה נואשת מפני הפולש, על כל המשמעויות שנודעו לשם מצדה. הסכנה חלפה עם הניצחון הבריטי בקרב אל עלמיין.

עם החלטת עצרת האו"ם, במועד הידוע כ"כ"ט בנובמבר" 1947 נפתחה על ערי היישוב ועל דרכי התחבורה בו התקפה של ערביי ארץ ישראל, שנעזרו בכוחות צבא ההצלה והיישוב עמד על נפשו. בהתקרב מועד הכרזת המדינה, עמדה הנהגת היישוב בפני הכרעה גורלית, האם להכריז על העצמאות במועד שנקבע לכך בהחלטת עצרת האו"ם, או לדחות את ההכרזה עקב סכנת הפלישה של הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שהיו מצוידים בארטילריה, שריון ומטוסים. הדעות על כך בהנהגת היישוב נחלקו ואף שר ההגנה האמריקאי צידד בדחייה. למרות הכול ב-14 במאי 1948, ביום ו' בשעות בין הערביים, בעיר העברית הראשונה תל אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. תם פרק היישוב והחלה תקופת מדינת ישראל, שנפתחה עם בוקר ה-15 במאי 1948 בפלישת חמשת צבאות ערב אל תחום המדינה שזה עתה קמה.

[עריכה] העליות

אנשי העליות הראשונה והשנייה נהגו להתהלך בלבוש עתיר מוטיבים מזרחיים.

• העלייה הראשונה (1881 - 1903).^[1]

גל העלייה הראשון שנבע גם ממניעים ציוניים. העולים הגיעו ממזרח אירופה וכן מתימן. אוכלוסיית העולים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי, למצוא מנוחה ונחלה ולהמשיך באורח חייהם הקודם. רובם לא היו מאורגנים וחלקם היו מאורגנים במסגרת חובבי ציון. רוב העולים היו בני 30 - 40 ובעלי משפחות מעיירות קטנות. במסגרת העלייה הראשונה נוסדו המושבות הוותיקות ראשון לציון, זכרון יעקב, גדרה ורחובות, וחלה התפתחות ארגונית, חברתית ותרבותית בריכוזי היהודים בערים ירושלים, יפו וחיפה. במושבות שנוסדו קם מעמד של איכרים שהתבסס על עבודה ערבית ושמירה ערבית. המושבות זכו לסיוע, אך גם לחסות ושליטה של הברון אדמונד דה רוטשילד ומנגנון פקידיו.

• העלייה השנייה (1904 - 1914).

גל העלייה שבא לאחר העלייה הראשונה, שבו עלו לארץ ישראל בעיקר יהודים ממזרח אירופה ויהודים מתימן. 35 אלף עולים הגיעו, מתוכם כ-10,000 - 13,000 איש נשארו. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, עלייה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. אוכלוסיית העולים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבן הכלכלי, למצוא מנוחה ונחלה ולהמשיך באורח חייהם הקודם. רובם לא היו מאורגנים ולא בעלי אידאולוגיה מגובשת. כרבע מכלל העולים היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה-50 ומעלה. כ-63% מקרב העולים היו גברים. מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000 - 1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף גודלו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מקרב מיעוט פועלי-סוציאליסטי זה, יצאה ההנהגה של היישוב ושל מדינת ישראל בראשית דרכה. גל עלייה זה נפסק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

• העלייה השלישית (1919 - 1923).

גל עלייה ציוני, סוציאליסטי וחלוצי מרוסיה, מפולין ומרומניה, שהחל עם תום מלחמת העולם הראשונה. עקב סירוב איכרי המושבות להעסיק את העולים בחקלאות הם פנו לעבודת כפיים בסלילת כבישים ובעבודות ציבוריות וייסדו את גדוד העבודה וגדוד שומריה. העולים הקימו את הקיבוצים בית אלפא, עין חרוד, תל יוסף וקיבוץ מרחביה ואת מושבי העובדים נהלל וכפר יחזקאל. בימי העלייה השלישית נוסדה ההסתדרות הכללית.

• העלייה הרביעית (1924 - 1929).

עולי עלייה זו הגיעו מברית המועצות (בתקופה שלפני נעילת שעריה מפני עלייה יהודית), מפולין, מרומניה ומליטא וכן מארצות אסיה, תימן ועיראק. העולים היו בעלי משפחות מן המעמד הבינוני, שעלו עקב אנטישמיות, לאומנות וגזירות כלכליות, כדוגמת גזירות גרבסקי בפולין. העולים הביאו עמם הון וגרמו להתפתחות המסחר והתעשייה ביישוב אך גם לשגשוג תרבותי. העולים השתקעו בעיקר בערים תל אביב, חיפה וירושלים והביאו לגידול רב באוכלוסייתן היהודית. בשנת 1927 נקלעה העלייה הרביעית למשבר כלכלי שנבע מהקשיים הכלכליים של יהדות פולין, שהייתה המקור העיקרי לעלייה שהביאו לעליית עולים מחוסרי הון ואמצעים.

• העלייה החמישית (1929 - 1939).

עלייה שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט והפכה להיות לעלייה המונית החל משנת 1932 ואילך, בשלבי עליית היטלר לשלטון ולאחר עלייתו לשלטון. הייתה זו עלייה שכללה לראשונה אחוז גדול של עולים מגרמניה ובהם בני נוער רבים שעלו במסגרת עליית הנוער. העלייה החמישית הייתה עלייה של המעמד בינוני ובה בעלי מקצועות חופשיים רופאים, אדריכלים, עורכי דין וכן סוחרים ותעשיינים. עלייה זו הביאה לשגשוג כלכלי ביישוב, לתנופה גדולה בהתפתחות התרבותית של היישוב וכן להתקדמות רבה ברפואה ובאקדמיה. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט בשנת 1936, נחלש זרם העולים אך שב והתגבר בשנים 1938 ו-1939. עם ראשית ההגבלות של הבריטים על העלייה החלה גם תנועת ההעפלה. העלייה החמישית נפסקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

• עליית הנוער

מסגרת לעליית בני נוער לארץ ישראל. נוסדה בשנת 1932, עם החמרת מצבם של יהודי גרמניה בשלבי עלייתו של היטלר לשלטון. במסגרת זו עלו אלפי בני נוער לארץ ישראל, לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ובתקופת ההעפלה, ונקלטו במוסדות של עליית הנוער. עליית הנוער ממשיכה להתקיים גם בתקופת המדינה.

[עריכה] בימי השלטון העות'מאני

שלטון האימים הטורקי בימי המלחמה: בתמונה זו נראה אדם שנתלה בירושלים ב-1916.

• ג'מאל פאשה וגזרותיו.

ג'מאל פאשה היה איש צבא ומדינאי טורקי שנמנה עם תנועת הטורקים הצעירים. מאז שנת 1913 היה אחד משלושת השליטים ששלטו במשותף בטורקיה ונתמנה כמושל צבאי של סוריה, שארץ ישראל הייתה אז חלק ממנה. בראשית תקופת שלטונו גילה אהדה מסוימת ליהודי הארץ בשל השכלתם וכישוריהם המקצועיים, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה שינה את יחסו כלפי היישוב החדש והחל בצעדי דיכוי ורדיפה נגדו. הוא הטיל על היישוב גזרות קשות, גיוס כפוי לצבא הטורקי, חובת "התעת'מנות" - קבלת האזרחות העות'מאנית, ביטול "הסכמי הקפיטולציות" - זכויות היתר של יהודים אזרחי חוץ, הוצאות להורג, גירושים מן הארץ. השיא היה בגירוש תל אביב בחורף 1917. רוב ההתקפות של השלטון העות'מאני כוונו כנגד אנשי העלייה הראשונה והשנייה, כלומר בעיקר לעולים החדשים בארץ. היישוב הישן לא נפגע מן הפורענות הטורקית באותה תקופה. גם חובת הגיוס לא חלה על יהודי היישוב הישן אלא החדש, כתל אביב בלבד.

• היישוב במלחמת העולם הראשונה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה מן הקשות בתולדות היישוב. ג'מאל פאשה, מושלה הצבאי של ארץ ישראל, הטיל על היישוב גזרות קשות וככל שמצבם של הטורקים במלחמה הידרדר והלך, החמירו הדיכוי והרדיפות. כמו כן תכפו על הארץ התקפות ארבה, מגפות ורעב. עמדת ההסתדרות הציונית נחלקה ביחס לעמדה שעל היישוב לנקוט לגבי המלחמה. חלק ממנהיגי הציונות צידדו בהזדהות עם גרמניה אך לבסוף הוחלט על עמדה נייטרלית. חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי צידדו בתמיכה בבעלות הברית. ויצמן פעל להשגת תמיכה בריטית במטרות הציונות, מאמץ שהוביל להצהרת בלפור, ז'בוטינסקי פעל להקמת הגדודים העבריים. בתוך הארץ קמה רשת ניל"י שסייעה למאמץ המלחמה הבריטי בפעולות ריגול, והזרימה כספים ממצרים ליהודי הארץ הגוועים ברעב. אנשי היישוב ציפו בכיליון עיניים לבוא הבריטים, ששם הקוד לתקוותם זו היה הביטוי: "הנה בא הדוד יעקב!". תקוותם נענתה עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים, שהתקבלו על ידי היישוב בקבלת פני משחררים, אולם לא ארך הזמן והתקוות שתלה היישוב בבריטים נכזבו.

מצביא הצבא הבריטי, הגנרל אלנבי, נכנס בראש כוחותיו לירושלים. סיום התקופה העות'מאנית, תחילתו של המנדט הבריטי

• גירוש תל אביב.

ב-28 במרץ 1917 הורה ג'מאל פאשה על גירוש תושבי תל אביב ומושבות הדרום לפנים הארץ. 5,000 איש גורשו וחיו חיי מצוקה כפליטים עד לכיבוש הארץ על ידי הבריטים.

[עריכה] בימי המנדט הבריטי

• הסכם סייקס-פיקו.

הסכם משנת 1916 בין בריטניה, שיוצגה על ידי סר מארק סייקס לצרפת, שיוצגה על ידי שארל-פרנסואה ז'ורז'-פיקו, לחלוקת הנחלה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון, לקראת מפלתה הצפויה במלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל נועדה לפי ההסכם להתחלק לאזורים בשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה. הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר חלקי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי. היהודים והערבים שללו את ההסכם ובפועל הוא לא התממש ובמקומו בא המנדט על ארץ ישראל שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים.

• ועידת סן רמו.

ועידת המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה שהתכנסה ב-24 באפריל 1920 בעיר הנופש האיטלקית סן רמו, שדנה במצב העולם לאחר תום המלחמה והחליטה, בין היתר, כי לבריטניה יוענק מנדט על ארץ ישראל. המנדט הוענק לאחר מכן רשמית על ידי חבר הלאומים.

• הנציבים העליונים ויחסם לישוב.

ערך מורחב – הנציב העליון

על יחס שלטונות המנדט ליישוב ולתנועה הציונית, השפיעו במשך 28 שנות קיומו גורמים רבים ובהם: חילופי שלטון באנגליה, ראשי הממשלה ושרי החוץ השונים בכל עת נתונה, המצב הבינלאומי, מצבה של אנגליה בשלבים השונים של מלחמת העולם השנייה והמצב במשולש היחסים בריטים - יהודים - ערבים. משקל מכריע היה לאישיותם של שבעת הנציבים העליונים שכיהנו בארץ.

• הספרים הלבנים.
  • הספר הלבן הראשון (1922).

פורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל, שהיה באותה עת שר המושבות הבריטי, ובו הצהרת כוונות של בריטניה לגבי ארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"א. הוצהר בו כי בריטניה ממשיכה לתמוך בהצהרת בלפור בדבר בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך זאת רק בחלק מן הארץ ותוך הגבלת העלייה היהודית. עבר הירדן הופרדה מארץ ישראל וניתנה לשלטונו של האמיר עבדאללה (לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן).

• • הספר הלבן השני (1930).

ידוע כספר הלבן של פאספילד, על שמו של שר המושבות הבריטי באותה עת הלורד פאספילד (סידני וב) שפרסם אותו. ספר לבן זה בא להצהיר על עמדת הממשלה הבריטית בעניין ארץ ישראל על פי מסקנות ועדת שאו ודו"ח סימפסון שהיה דו"ח משלים למסקנות ועדת שאו, בדבר המדיניות הבריטית בארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"א. הספר היווה החמרה נוספת במדיניות הבריטית כלפי היישוב, הגביל כמעט כליל את מכירת הקרקעות ליהודים וקבע שעליית היהודים תהיה לא רק בהתאם ליכולת הכלכלית של הארץ, אלא אף תלה את העלייה היהודית במצב האבטלה של ערביי הארץ. הדו"ח נסוג כליל מהצהרת בלפור וקבע כי יש לקיים מועצה מחוקקת יהודית - ערבית לארץ בכללה. הדו"ח עורר התנגדות עזה בהנהגה הציונית ואף בחוגים פוליטיים בבריטניה. הבריטים נכנסו למשא ומתן עם נציגי הסוכנות היהודית והוחלט לבטל את הספר הלבן השני. ראש ממשלת בריטניה ראמזי מקדונלד הודיע על כך באיגרת רשמית לחיים ויצמן.

• • הספר הלבן השלישי (1939).

ספר לבן זה פורסם לאחר כישלון ועידת השולחן העגול ולאור המשך מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. כהצהרה דיבר הספר הלבן על כך שארץ ישראל לא תחולק, וייעד לה עתיד של מדינה אחת לשני העמים, היהודי והערבי. המדיניות המידית והממשית שנקבעה בו הטילה הגבלה כבדה על עליית יהודים לארץ ישראל וצמצמה אותה למכסה של 75,000 נפש לחמש השנים הבאות. הוגבלה רכישת הקרקעות על ידי היהודים ובפועל, לאחר שבעקבות הספר הלבן פורסמו תקנות העברת קרקעות בשנת 1940, נעשתה רכישת קרקעות מידי הערבים לבלתי אפשרית. הספר עורר תגובות זעם ומחאה ביישוב ובתנועה הציונית והחל המאבק בשלטון הבריטי, שהסתיים בסופו של דבר בהחלטת עצרת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947, ולהקמת מדינת ישראל.

• ועדות חקירה לארץ ישראל
  • ועדת הייקראפט (1921)
  • ועדת שאו (1929 - 1930)
  • ועדת פיל (1936 - 1937)
  • ועדת וודהד (1938)
  • ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (1945 - 1946)
  • ועדת מוריסון גריידי (1946)
  • ועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל (1947)

• ועידת השולחן העגול: לאחר כישלון ועדת וודהד למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל כינסו הבריטים בשנת 1939 ועידת שולחן עגול בארמון "סנט ג'יימס" בלונדון. לוועידה הוזמנו ראשי התנועה הציונית ונציגים של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב. בראש המשלחת היהודית עמד ד"ר חיים ויצמן והשתתפו בה דוד בן-גוריון ומשה שרת (אז שרתוק). בראש המשלחת הערבית עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני. כל כינוס של הוועידה היה בשתי פעמים באותו אולם עצמו, בפעם הראשונה עם הערבים ובשנית עם היהודים, בשל סירובם של הערבים לשבת לצד היהודים. הוועידה נכשלה הואיל ושני הצדדים לא הצליחו, למרות ניסיונות התיווך של הבריטים, להגיע לידי הסכם כלשהו. בטרם כונסה הוועידה הודיעו הבריטים כי אם לא יושג בה הסכם, תפרסם בריטניה תוכנית משל עצמה, ואכן ב-17 במאי 1939 פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי, החמור מכל קודמיו.

• המצור על גבעת חיים: עם תום מלחמת העולם השנייה גברה תנועת ההעפלה לארץ. שלטונות המנדט ניסו לעצור את ספינות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כוחות הפלמ"ח תחנות מכ"ם לאורך חופי הארץ, שעקבו אחרי תנועת הספינות. בין היתר חובלה תחנת המשטרה בגבעת אולגה. למחרת הטילו הבריטים מצור על קיבוץ גבעת חיים בכוחות צבא, משטרה וצנחנים, במטרה לפרוץ לתוכו ולאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. מצעד של אלפי מתנדבים נע לעבר הקיבוץ. בהתנגשות עם הכוח הבריטי נהרגו שמונה מן הצועדים וארבעים ושניים נפצעו.

• השבת השחורה: יום שבת 29 ביוני 1946 שבו, בעקבות פעולות תנועת המרי העברי, ערכו שלטונות המנדט סדרת פעולות דיכוי כנגד היישוב, הטילו עוצר על ערים וקיבוצים, ערכו חיפושים אחר נשק ופעילי ביטחון בבתים ובמוסדות ציבור ובין היתר חשפו מחסן נשק גדול בקיבוץ יגור. רבים ממנהיגי היישוב נעצרו ובהם משה שרת (אז שרתוק), יצחק גרינבוים, דוד רמז ודב יוסף. בסך הכול נעצרו יותר מ-2,700 איש ונכלאו במחנות מעצר בלטרון וברפיח.

• עולי הגרדום: תשעה מלוחמי האצ"ל ושלושה מלוחמי הלח"י שנשפטו ונידונו למוות בתלייה. שמונה מהם נדונו על ידי בתי דין צבאיים בריטיים ושניים מהם - על ידי בית דין צבאי מצרי. עשרה מן הנידונים הוצאו להורג בתלייה ושניים מהם שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ לעומת ראיית העולם המקובלת, יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות המדינית, נשאיה של אידאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה-18, חרגה מגדר אוטופיה והפכה לתוכנית מעשית שהוגשמה - אומנם לא במספרים גדולים - עוד מן המחצית הראשונה של המאה ה-19. זרם בלתי פוסק של תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי עלו ליפו מרחבי האימפריה העות'מאנית והפזורה של היהודים מגורשי ספרד, במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. לדעת רבים עלייה זו היא הראויה להיקרא 'העלייה הראשונה'.

[עריכה] לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל פורטל היישוב הוא שער לכל נושא היישוב היהודי בארץ ישראל שקדם להקמת המדינה. בפורטל נמצאים קישורים להיסטוריה של התקופה ונדבכיה השונים בתחומים: הגנה וביטחון, פוליטיקה, העליות, יישוב הארץ, החברה, התרבות, הכלכלה, התקשורת ותחיית הלשון העברית.

• בן-ציון גת: היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות הת"ר - התרמ"א (1840-1881), עבודת דוקטורט שהוגשה בשנת 1948, הוצאת אגודת שוחרי הגמנסיה העברית, ירושלים, תשכ"ג
• מאה שנה ועוד עשרים - היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל ממחצית המאה ה-19 , מאת ד"ר רוברט שרשבסקי וקבוצת חוקרים. הוצאת מעריב, 1968:

חלק 1: ימי השלטון העות'מאני

חלק 2: ימי המנדט הבריטי.

• אלכס בין, תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה 1970.
• יגאל לוסין, עמוד האש. הוצאת שקמונה 1982.
• מרדכי נאור, ספר המאה - היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל במאה העשרים, ההוצאה לאור של משרד הביטחון ועם עובד 1998.
• תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כתר 1999.
• מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים. מיישוב למדינה, 1900 - 1950, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1990.