דימוי

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות דמיון או השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר. ההשוואה מתבצעת בדרך כלל באמצעות תכונה או תכונות המשותפים לשניהם. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי משמש פעמים רבות להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית.

תוכן עניינים

1 מאפייני הדימוי
2 דוגמאות לדימויים
3 הדימוי בכתיבה עיונית
- 3.1 קשר בין הדימוי ובין המשך הדיון
- 3.2 זהירות בבחירת דימויים
4 לקריאה נוספת

[עריכה] מאפייני הדימוי

הדימוי מאופיין בדרך-כלל על ידי מילה או מילית המתארת את הדמיון ("כ", "כמו" - למשל "צדיק כתמר יפרח") או ההשוואה ("מ", "יותר מ" - למשל "אני ירוקה מעשב"), אך לעתים מופיע בהשמטת מילים אלו כאשר הן מובנות מתוך התחביר, למשל בביטוי "יששכר - חמור גרם" (ספר בראשית).

הדימוי נבדל מהמטאפורה בכך שהוא רק משווה או מדמה בין שני האלמנטים, אך אינו מאפשר מימוש של העברת המשמעות ביניהם. להמחשה: אם נאמר כי "דויד הוא ים" ניתן בשורה הבאה להמשיך ולומר ש"גליו של דויד מתנפצים אל חוף גופי". פעולה כזו לא תהיה אפשרית אם נשתמש בדימוי ונאמר "דויד הוא כמו ים". עם זאת, ישנם חוקרים המתנגדים לחלוקה זו, ורואים בדימוי סוג מסוים של מטאפורה, המציינת במפורש שבין חלקיה יש קשר של דמיון.

נוהגים להבדיל בין דימוי סגור, שבו מופיעה במפורש התכונה (או התכונות) אותם חולקים שני הגורמים המושווים (למשל "דויד מהיר כברק") ודימוי פתוח שבו לא מופיעה כל תכונה מפורשת, ומישור ההשוואה נותר לקורא. למשל, בדימוי "שפתותיך כמו שושנה", מוצגת השוואה בין השפתיים הנשיות לבין הפרח, אך לא מובהר האם ההשוואה נוגעת לצבע האדום, לריח, למרקם או לתכונה אחרת. במקרה זה, הדימוי הפתוח נוגע במספר חושים בו זמנית ומאפשר ליצור מספר השוואות בדימוי יחיד.

[עריכה] דוגמאות לדימויים

"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א' ג')
"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו" (משלי פרק י')
"כל זמן שהיינו יחדיו, היינו כמספריים טובים ומועילים" (יהודה עמיחי)
"תמונותי שקופות כחלונות בכנסייה" (לאה גולדברג)
"האהבה הושחלה כמו גומי לתחתונים" (רוני סומק)

[עריכה] הדימוי בכתיבה עיונית

[עריכה] קשר בין הדימוי ובין המשך הדיון

בכתיבה עיונית, שימוש בדימוי יכול להועיל בבניית הפתיחה למאמר או לפרק בספר עיון. משפט הפתיחה יכול להעביר את הקורא מעולמו שלו לעולם המאמר, וכך לגשר על הפער ביניהם. עם זאת, לא די בדימוי מבריק כדי לבנות גשר זה; יש גם ליצור קשר הדוק בין הדימוי ובין המשך הדיון.
לנקודה זו מתייחס חיים גנז ("משפטים", כרך יח, 1988) במסגרת דברי ביקורת על כתיבתו של אהרן ברק בספר "שיקול דעת שיפוטי". בהתייחס לאחד הדימויים בהם השתמש ברק, כותב גנז:

הדימוי האחרון של ברק, זה של היצירה השיפוטית כספר הנכתב בהמשכים, שאול מדוורקין. כשדוורקין משתמש בדימוי זה, הוא מפתח את פרטיו על-פני עמודים רבים ואורג אותם אל סבך מורכב של טענות תאורטיות. ברק אינו מפתח את דימוייו. הוא לא מעשיר אותם בפרטים. הוא לא קושר אותם למערכת מורכבת יותר של המושג התאורטי שאותו הם אמורים להסביר.

[עריכה] זהירות בבחירת דימויים

פסקי דין נכתבים בדרך כלל תוך הקפדה על לשון נקייה, אך לא כך קרה בפסק דין שבו קבע השופט כי כלל לא היה מקום להגשת כתב אישום, והוסיף כי מדובר בבלון: "שכל מה שיש בו באותו בלון, זה מעט אוויר חם ותו לא. אוויר זה שמילא את הבלון והגביהו אל על לשמחת הצופים ולהשתאותם, השתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה, שלא זו בלבד שלא נשמעה כלל לאוזניהם הכרויות של הצופים, אלא שלא הניבה אפילו במעט ריח רע לרפואה". בערעור על פסק דין זה (עפ 70643/01 מדינת ישראל נ' אביגדור קהלני, ניתן ב-25.10.01) ציינה השופטת י' שטופמן "אכן, אין הצדקה לכך שעולם הדימויים העשיר של בית משפט קמא יעסיק את ערכאת הערעור, שהרי, איש איש וסגנונו, איש איש ודימויו. יחד עם זאת, לא אוכל להימנע מלהעיר כי זכאים המתדיינים כולם, תובעים ונאשמים כאחד, גם אלה שטענותיהם נדחות על ידי בית משפט, כי בית המשפט ינהג בהם בכבוד ובנימוס, ומוטב היה לו לבית משפט קמא להימנע מאותה הערה בוטה ומיותרת לחלוטין".