- DarkWiki

היו שראו בתחילה בשלטונו של מוסוליני כמביא לאיטליה, שהייתה במשבר כלכלי וחברתי לאחר מלחמת העולם הראשונה, שלטון יציב, ומונע את השתלטות הקומוניזם שנראתה כאפשרית. עם זאת, שלטון זה פגע ברבות מזכויות האדם, נסמך על ארגון צבאי למחצה בשם החולצות השחורות שהטיל אימה על מתנגדי המשטר, ניהל מדיניות אימפריאליסטית ותוקפנית, ובסופו הביא על איטליה כיבוש זר, מלחמת אזרחים, הרס וחורבן. על אף שלא היה אנטישמי בתחילת דרכו, קיבל המשטר של מוסוליני חוקי גזע בשנת 1938, ורדף את היהודים שבשטחי איטליה עד כדי הסגרתם לידי הגרמנים לשם השמדתם.

מוסוליני הודח על ידי המועצה הפשיסטית העליונה ב-25 ביולי 1943, לאחר כ-21 שנות שלטון. בחסות הגרמנים, שכבשו את צפון איטליה לאחר הדחתו ולאחר כניעתה של איטליה לבעלות הברית, הקים מוסוליני ממשלת בובות שכונתה הרפובליקה של סאלו. בשטחי ממשלה זו נוהלה מלחמת אזרחים, ולוחמה פרטיזנית כנגד הכובש הגרמני, ומוסוליני ועושי דברו. באפריל 1945 ניסה מוסוליני להימלט לאוסטריה, נתפס על ידי הפרטיזנים, ונורה ליד אגם קומו. גופתו הובלה לתחנת דלק ליד מילאנו, ושם התעלל בה ההמון.

[עריכה] הדרך אל השלטון

[עריכה] ילדות ונעורים

בניטו מוסוליני נולד בכפר פרדאפיו במחוז אמיליה-רומאניה ליד העיר פורלי באיטליה ב-29 ביולי 1883. אימו, רוזה, הייתה מורה. אביו, אלסנדרו, היה נפח בעל נטיות מרקסיסטיות ואף ישב בעטיין בכלא. הוא קיבל את השם "בניטו" לזכרו של המהפכן המקסיקני בניטו חוארז. שמותיו הנוספים, "אנדריאה" ו"אמילקארה" היו לזכר שני סוציאליסטים איטלקים.

בנעוריו היה נער מריר ובלתי ממושמע, אשר סירב לקבל סמכות, ואף דקר חבר ללימודים בידו. עם זאת, קיבל ציונים טובים, הצליח לקבל תעודת הוראה בשנת 1901, ואף שימש זמן מה כמורה בבית ספר יסודי. לאחר מכן פתח בפעילות סוציאליסטית, ובילה זמן מה בשווייץ ובצרפת, על מנת להתחמק מן השירות הצבאי. בשל פעילותו הפוליטית נעצר, וגורש בחזרה לאיטליה, בינואר 1905, שם התגייס לצבא. ולאחר ששוחרר המשיך בעבודתו כמורה ובפעילות סוציאליסטית. הוא שב לשווייץ ומשם ניסו לגרשו שוב.

בשנת 1909 עבר אל העיר טרנטו שהייתה מאוכלסת באיטלקים, אך מבחינה מדינית הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית, שם עבד במערכת עיתון סוציאליסטי מקומי בשם "L'Avvenire del Lavoratore" (עתיד הפועלים). בעבודתו זו יצר קשר עם העיתונאי והפוליטיקאי צ'זארה בטיסטי, עורך העיתון "Il Popolo" (העם), וזה קיבלו לעבודה בעיתון כעורך משנה, לאחר שהתרשם מתכונותיו. בתקופה זו פרסם בעיתון גם רומן בהמשכים בשם "קלאודיה פרטיצ'לה, פילגשו של הקרדינל" שתואר כפורנוגרפיה זולה, אך מוסוליני טען כי כתב אותו כהתרסה כנגד הממסד הדתי.

כתיבתו בעיתון הנפוץ, והדעות הנחרצות שהביע בגנות סמכות המלך, סמכות הכנסייה, וההטפה למהפכה, הביאו לשובו לאיטליה, ולקבלתו כחבר בוועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ואז התבררו סגולותיו כתועמלן אמן ומשלהב המונים. ב-1909 התארס לאשתו רקלה, וב-1912 התמנה לעורך העיתון הסוציאליסטי "אוואנטי". בשנים אלו הטיף למהפכה סוציאליסטית - קומוניסטית ואף העריץ את ולדימיר איליץ' לנין.

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, התנגד בתחילה מוסוליני לכניסת איטליה למלחמה. עמדת הסוציאליסטים האיטלקים הייתה כי המלחמה היא אך מאבק בין כוחות אימפריאליסטים וקפיטליסטים, שהצטרפות אליו מנוגדת לאינטרס של מעמד הפועלים. קבוצה של סינדיקליסטים בעלי רגשות לאומניים, הטיפו לכניסת איטליה אל המלחמה לצד מדינות ההסכמה ופרשו מן המפלגה. קבוצה זו התארגנה בשם "Fasci d'azione rivoluzionaria internazionalista". המונח "פשיסטים", שנלקח מן הפסקס, הוא אגד הזרדים ששימש כסמל שלטוני ברומא העתיקה, שימש באותם הימים בהקשרים שונים בפוליטיקה האיטלקית. באוקטובר 1914 שינה מוסוליני את טעמו והפך לתומך נלהב בכניסת איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. על רקע זה פרש מן המפלגה הסוציאליסטית, הצטרף אל הפשיסטים במילאנו, וייסד עיתון בשם "איל פופולו ד'איטליה", אותו ערך בעצמו. כעת טען בהתלהבות בעד הצטרפות איטליה למלחמה, כפי שטען בהתלהבות כנגדה.

הוא התגייס שוב לצבא האיטלקי עם הצטרפות איטליה למלחמה בשנת 1915, לצידן של מדינות ההסכמה. הוא שירת בחזית בין ספטמבר 1915 ופברואר 1917, ונפצע בשעת אימון, דבר שגרם לשחרורו בדרגת סמל בשנת 1917.

[עריכה] ייסוד התנועה הפשיסטית

עם שחרורו מהצבא היה מוסוליני בעל דעות שונות לחלוטין מאלו בהן החזיק בתחילת 1914. על אף שזמן מה הוסיף עיתונו לשאת את הכותרת "עיתון סוציאליסטי", בפברואר 1918 פורסמו בעיתון מאמרי מערכת בהם קרא מוסוליני לעליית מנהיג חסר רחמים ואנרגטי שיבצע "ניקוי אורוות". במאי 1918 רמז בנאום שנשא בבולוניה כי ייתכן שהוא המנהיג בו מדובר.

ב-23 בפברואר 1919 ביצע מוסוליני רפורמה בשורות ה"פאשיו" של מילאנו. הגוף החדש שיצר נקרא "Fasci Italiani di Combattimento" (ברית הלוחמים האיטלקית), ובו היו 200 חברים. המניפסט הפשיסטי שפרסם הבטיח רפורמות נרחבות. כחודש לאחר מכן הפכה ה"ברית" לתנועה פוליטית מאורגנת. תנועה זו דגלה בערכים לאומניים קיצוניים, אך שלא כלאומנים האירופים בני הדור הישן, הייתה בעלת מוטיב מהפכני בולט, והתיימרה לשאוב את כוחה מן הקשר הישיר בין המנהיג להמון, וברפורמה חברתית ואגררית רדיקלית. כן דגל הפשיזם בערכים של ציות, נאמנות, והעלאת ערך המדינה אל מעל לכל ערך אחר. הפשיזם מקדש את "המנהיג", ורואה בציות למנהיג ערך עליון.

ידידו הקרוב של מוסוליני, דינו גראנדי, יצר קבוצות מזוינות של ותיקי מלחמה שכונו "החולצות השחורות", ונועדו להטיל אימה על יריבי התנועה החדשה, האנרכיסטים, הסוציאליסטים והקומוניסטים. בתמורה לתמיכת תעשיינים עשירים, שימשו הכנופיות הפשיסטיות כשוברי שביתות. הממשלה לא התערבה בנעשה. התנועה גדלה במהירות רבה, ולאחר כשנתיים הפכה ל"מפלגה הפשיסטית הלאומית", בקונגרס ברומא. ב-1921 נבחר מוסוליני לראשונה לבית הנבחרים האיטלקי.

[עריכה] המצעד על רומא

איטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה מלוכה קונסטיטוציונית בה משלו ראשי ממשלה כושלים במשך תקופות קצרות. בתקופה קצרה, בין סוף מלחמת העולם הראשונה ובין עליית הפאשיזם, כיהנו באיטליה 5 ראשי ממשלה. ראשי הממשלה ג'ובאני ג'וליטי ואיוונואה בונומי נכשלו בניסיונם להשיג יציבות כלכלית וחברתית. על אף שהמדינה נכנסה למלחמת העולם הראשונה לצד המנצחים, בריטניה וצרפת, הפגין צבא איטליה ביצועים כושלים, ואף נחל תבוסה בקרב קאפורטו. כתוצאה מכך, לאחר המלחמה, נכנסה איטליה למשבר כלכלי וחברתי חמור. אלמנטים מהפכניים קיצוניים בחברה הפכו למובילים. משמאל, קבוצות של פועלים מהפכנים שתפסו בספטמבר 1920 את בתי החרושת במדינה, במעין התקוממות, שכשלה לבסוף, ומימין, בריוני החולצות השחורות של מוסוליני, שפעלו לעתים כבעלי אגרוף בשמם של בעלי ההון, שראו כיצד מתייחס השלטון באזלת יד להתפרעויות משמאל. השמרנים והליברלים חששו שקיצונים מן השמאל ינצלו את המצב להפיכה בנוסח המהפכה הרוסית. בשנת 1922 ניסה ראש הממשלה לואיג'י פאקטה להקים קואליציה ליברלית, אך לא הצליח להשיג תמיכה של ממש בפרלמנט וממשלתו הייתה רעועה.

על אף שכוחו בפרלמנט היה דל, תמיכתם של גורמים בתעשייה ובצבא, הביאה לכך שברחוב האיטלקי נראתה תנועתו של מוסוליני ככוח מוביל שאין לעמוד בפניו. לקראת סוף שנת 1922 החליט מוסוליני כי בידיו לקבל את השלטון. מוסוליני ארגן סדרה של הפגנות והתפרעויות, ובשיאה צעדו אלפים מתומכיו אל רומא בדרישה למנותו לראש ממשלה, על אף שבפרלמנט כיהנו רק 35 צירים פשיסטים מתוך 535. "המצעד על רומא" (Marcia su Roma) שנערך ב-28 באוקטובר 1922, הביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי למנות את מוסוליני לראש ממשלה. ב-31 באוקטובר 1922 הפך מוסוליני לראש ממשלת איטליה והוא בן 39, האדם הצעיר ביותר שכיהן בתפקיד זה באיטליה עד אז. בניגוד לתפיסה הרווחת, לא תפס מוסוליני את השלטון בכוח. ויטוריו אמנואלה השלישי חשש כי אם לא יעניק לפשיסטים את השלטון, תפרוץ מלחמת אזרחים, והעדיף את מוסוליני בתפקיד ראש הממשלה על פני יריביו מהשמאל.

כאז כן עתה, לא נהנו הממשלות באיטליה לעתים קרובות מרוב בבית המחוקקים, וההנחה הייתה כי אם ייכשל בתפקידו, יודח, כקודמיו. שמרנים רבים ראו במינויו משום ברכה, בשל הסיכוי לעצור את המהפכה הקומוניסטית ממנה חששו. ראשי הממשלה לשעבר ויטוריו אמנואלה אורלנדו ופרנצ'סקו סאווריו ניטי ראו בברכה שיתוף פעולה עם הפאשיזם, כמו גם כמה שרים בממשלתו של פאקטה.^[1]

בעת שזרמו אנשי "החולצות השחורות" לרומא, כבר היה מינויו של מוסוליני עניין מוגמר. "תפיסת השלטון בכוח" לא הייתה אלא מפגן ניצחון. המיתוס הפשיסטי ניצל לצרכיו את האגדה כי מוסוליני תפס את השלטון בכוח הזרוע, שכן זו התאימה לתדמית שהחל מוסוליני ליצור לעצמו.^[2]

[עריכה] ההתבססות בשלטון

בשנותיו הראשונות כראש ממשלה, נתמך שלטונו של מוסוליני על ידי קואליציית ימין שכללה פשיסטים, לאומנים, ליברלים ואפילו שני שרים קתולים. למעשה הפשיסטים היוו מיעוט קטן בממשלותיו הראשונות. עם זאת, מלכתחילה סימן לעצמו מוסוליני כמטרה ראשונית במדיניות הפנים את ייסודו של משטר טוטאליטרי, בו יהיה הוא עצמו המנהיג העליון (באיטלקית - "דוצ'ה", Il Duce). בתחילה שלט על פי צווי חירום של הפרלמנט, שהעניקו לו סמכויות דיקטטוריות למשך שנה, וקידם אט אט את הזיהוי של המדינה עם המפלגה, כאשר הוביל לשילוב "החולצות השחורות" בצבא איטליה.

ביוני 1923 קיבל הפרלמנט האיטלקי חוק, לפיו אוחדה איטליה למחוז בחירה יחיד, והמפלגה שתקבל בבחירות רבע מן הקולות, תקבל שני שליש מהמושבים בפרלמנט. חוק זה נכנס לתוקף בבחירות של ה-6 באפריל 1924. "הברית הלאומית" המורכבת מן הפשיסטים, השמרנים, ואחרים, זכתה ב-64% מן הקולות, לאחר שהפעילה אמצעי טרור והפחדה. בכך הובטח שלטון הפשיזם לשנים ארוכות.

לאחר בחירות אלו, קם למוסוליני יריב בשם ג'אקומו מאטיאוטי. מאטיאוטי, סוציאליסט, העז לדרוש את ביטול תוצאות הבחירות בשל אי הסדרים והאלימות שליוו אותן. דרישה זו הביאה לתסיסה ואי יציבות בממשלתו של מוסוליני. ב-30 במאי 1924 נשא מאטיאוטי נאום נלהב ברומא נגד השלטון הפשיסטי, וטען כי הבחירות של 1924 היו מעשה הונאה וכי הפשיסטים זכו בהן באמצעות שימוש באלימות ושחיתות. ב-10 ביוני נעלם מטיאוטי. מכונית ובה כתמי דם השייכים לו אותרה כעבור מספר ימים, וב-18 באוגוסט נמצאה גופתו בקבר רדוד מחוץ לרומא. הרוצח היה איש החולצות השחורות בשם דומיני, טען כי דיווח למוסוליני על ביצוע הרצח. דומיני נאסר למשך שנתיים, ולאחר מכן המשיך לקבל קצבה ממוסוליני, בתמורה לשתיקתו. מוסוליני הורה על טיוח, אך עדים רבים קשרו את דומיני אל הרצח. רצח מטיאוטי הכה גלים, ושלטונו של מוסוליני עמד בסכנה ממשית. במשך מספר ימים הייתה הממשלה משותקת, ומוסוליני הודה לאחר מכן כי לו קם אדם נחוש דיו להחליפו, היה בכך כדי למוטט את משטרו.

תגובת האופוזיציה הייתה חלשה. רבים מהסוציאליסטים, הליברלים והמתונים החרימו את מושב הפרלמנט, וקיוו כי בכך יהיה כדי להכריח את המלך לפטר את מוסוליני. אך על אף הנהגתם של אנשי השמאל בידי אישים כאנטוניו גראמשי ופייטרו נני, והליברלים בידי פייטרו גובטי וג'ובאני אמנדולה, לא הצליח השמאל לנצל את המצב ליצירת מחאה המונית שתערער את יסודות המשטר. המלך, שחשש מאלימות, השאיר את מוסוליני בתפקידו. בהתנגדות רצינית יותר נתקל מוסוליני במפלגתו. הקיצונים והאלימים סברו שמוסוליני היה מתון מדי בתגובתו, אחרים זממו להצטרף אל אנשי השמאל ולהפילו.

ב-3 בינואר 1925 נשא מוסוליני נאום בפני הפרלמנט בו לקח אחריות למעשי האלימות של אנשיו (אם כי לא הזכיר במפורש את מטיאוטי), והבטיח לדכא את המתנגדים לו. הוא הסיר כל מראית עין של פרלמנטריזם, וייסד דיקטטורה מוחלטת. לפני שנשא את נאומו הכו אנשי החולצות השחורות את אנשי האופוזיציה, ומנעו את הופעת עיתוני האופוזיציה. מוסוליני ניבא שברגע בו יראה ההמון כי הוא מחזיק בידו בביטחון בהגה השלטון, יתמוך בו הרוב הדומם שטרם גיבש את דעתו. מ-1925 דוכאה בכוח כל התנגדות לשלטונו, ופעילות אופוזיציונית נאסרה. משבר מטיאוטי הביא להפיכת שלטונו של מוסוליני מרפובליקה פשיסטית לדיקטטורה טוטליטרית.^[3]

[עריכה] הדיקטטורה הפשיסטית

[עריכה] מדינת משטרה

במהלך השנתיים שלאחר סיום משבר מטיאוטי, פירק מוסוליני בהתמדה את כל הסייגים החוקתיים על כוחותיו, ובנה מדינת משטרה. חוק שהתקבל בדצמבר 1925, שינה את תוארו הרשמי של מוסוליני מ"נשיא מועצת השרים" ל"ראש הממשלה". הוא לא היה עוד אחראי כלפי הפרלמנט, ורק המלך יכול להסירו מתפקידו.

משטרו של מוסוליני היה ריכוזי, ומעת לעת לקח לידיו באופן אישי את משרדי הממשלה השונים. לעתים החזיק בשבעה תיקים בעת ובעונה אחת. כן היה ראשה של המפלגה הפשיסטית רבת העוצמה, ומפקדם של החולצות השחורות, שהטילו אימה על מתנגדיו בערים ובכפרים. בשלב מאוחר יותר הקים משטרה חשאית מוסדית - OVRA. מתנגדי המשטר שלא נמלטו מאיטליה כגון אנטוניו גראמשי הועמדו למשפט, ונשלחו אל הכלא, ולעתים לגלות באי נידח.

האופוזיציה שעמדה מול מוסוליני הייתה מעטה וחלשה, ובתחילה נהנה משטרו מאהדה עממית של ממש. עם זאת ב-7 באפריל 1926 נפגע בניסיון התנקשות שבוצע על ידי האירית ויולט גיבסון. באותה שנה שרד ניסיון התנקשות נוסף שביצע בו, ברומא, אנרכיסט איטלקי בשם ג'ינו לוצטי, וכן ניסיון התנקשות נוסף מידי אנרכיסט אמריקני בשם מייקל שירו, שנתפס והוצא להורג בטרם השלים את תכניותיו.

בשנת 1928 הוצאו כל המפלגות האחרות אל מחוץ לחוק, על אף שבפועל הייתה איטליה מדינה חד מפלגתית משנת 1925. באותה שנה בוטלו הבחירות לפרלמנט, ובמקומם נבחרו חברי הפרלמנט על ידי המועצה הפשיסטית העליונה, ואושרו במשאל עם. המועצה העליונה נוצרה בשנת 1923 כאורגן של המפלגה, אך בשנת 1928 הפכה לגוף החוקתי העליון במדינה.

[עריכה] הכלכלה הפשיסטית

[עריכה] התקופה הראשונית

מוסוליני הגיע לעמדת כוח על רקע משבר כלכלי וחברתי. כאשר עמד לבחירות בשנת 1919 היה מצעו שמאלי, וקרוב לסוציאליזם. עם עלייתו לשלטון, עמד, למעשה, בראש מפלגה שכללה אלמנטים סינדיקליסטים, אלמנטים קורפורטיסטים שהיו למדיניות המוצהרת של מפלגתו, ואלמנטים בריוניים, שכל רצונם היה להמשיך באלימות כנגד הסדר החברתי הקיים. לכל זאת יש להוסיף את העובדה כי את שלטונו החל מוסוליני ברפובליקה פרלמנטרית בראש מפלגה אחת מני רבות בקואליציה.

בתחילה ניהל את כלכלתה של איטליה שר האוצר הליברלי אלברטו די-סטפני. מדיניותו הייתה מדיניות קפיטליסטית מתונה, וכללה רפורמות במערכת המס, שעיקרן הפחתת המיסים הישירים והעלאת המיסים העקיפים, ביטל את תקנות שעת החירום שנותרו מתקופת המלחמה, עודד את החיסכון והפחית את המכסים, וכן ניסה למשוך משקיעים זרים באמצעות הסכמי סחר. נעשה נסיון לייצב את התקציב, ולהוריד את הסובסידיות. חלק חשוב מתוכניתו של די-סטפני היה ייעול המגזר הציבורי, וכלל גם פיטורים של עובדי מדינה. עד לסיומו של משבר מטיאוטי, בשנת 1925 הצליח די-סטפני לאזן את התקציב, ולהשיג הישגים בתחום הצמיחה שהגיעה בתקופתו ל-5.3% לשנה.

אך לאחר סיומו של משבר מטיאוטי, חש מוסוליני חזק מספיק על מנת לקחת לידיו שליטה רבה יותר בתהליכים הכלכליים, והתבטא כי לא עלה לשלטון רק על מנת "לעסוק במינהל של יום יום". נטייה זו, בצירוף לחץ חזק של בעלי קרקעות בדרום ומספר תעשיינים מהצפון כנגד ביטול הסובסידיות והסרת מגבלות הסחר, הביא להחלפתו של די-סטפני ברוזן ג'וזפה וולפי, ובלקיחת חלק משמעותי יותר בהחלטות הכלכליות על ידי מוסוליני באופן אישי.

[עריכה] הקורפורציות

על אף שלא הצליח ליצור מצע כלכלי עקבי, הפשיזם התפתח לשיטה כלכלית ופוליטית ששילבה טוטליטריות, לאומנות, אנטי קומוניזם ואנטי ליברליזם, במדינה שעוצבה על מנת לשלב את כל מעמדות החברה תחת שיטה קורפורטיסטית שכונתה "הדרך השלישית". השיטה הקורפורטיסטית, רעיון פשיסטי שהושפע מהגילדות בימי הביניים התיימרה להיות שיפור של רעיונות סינדיקליסטיים וסוציאליסטים מסורתיים.

השיטה העניקה את הכוח לגופים שאמורים היו לייצג את כלל האינטרסים של המגזר אותו ייצגו - לכל מקצוע או ענף במשק, הוכר ארגון אחד יציג, וקיומו של כל ארגון אחר נאסר. כך, ציפו, כי כל קורפורציה תשרת את המגזר הכלכלי כולו, במקום לדאוג לאינטרסים של מעמד צר. בפועל הייתה זו אך דרך לבטל את זכות האיגוד המקצועי. הגופים, שאמורים היו לאגד את כל האיטלקים באגודות מקצועיות, היו בשליטתה המלאה של הממשלה. צעדים אלו הושלמו, עד שנת 1926 בחקיקה שמנעה את השביתה וחייבה בוררות כדרך לפתרון סכסוכי עבודה.

עם זאת, המדיניות בפועל הייתה מנוגדת אף למדיניות הקורפורטיסטית המוצהרת, שכן עדיין התקיימו קורפורציות נפרדות ורבות כוח של המעסיקים. המעסיקים היו מיוצגים על ידי ארגוניהם הישנים, ועל ידי מנהיגות מנוסה, והרפורמות אך חיזקו את ארגוניהם הקיימים. ארגוני העובדים, כך נראה, שימשו להשתקת העובדים ולשמירת השקט.

שליטת הממשלה במבנה הקורפורציות הייתה ישירה, ואף עקיפה. כך, למשל, היה חלק משמעותי מהמנגנון מעין בוררות חובה בה היו נציגים לכל המעמדות. על פי "חוק פיטורי עובדי המדינה" שהתקבל בינואר 1926 יכלה הממשלה לפטר כל שופט "המעמיד עצמו במצב שאינו תואם את הנטייה הכללית של הממשלה". חקיקה זו הפכה את מוסד בוררות החובה, שהוא אבן יסוד בשיטה הקורפורטיסטית לחותמת גומי של הממשלה. אחת התוצאות הניכרות של מדיניות זו הייתה ירידה ניכרת בשכר העבודה באיטליה.

[עריכה] משברים כלכליים והשפל הגדול

משבר נוסף שאירע ב-1926 כאשר תנאים כלכליים בינלאומיים הביאו לפיחות הלירה האיטלקית, הביא להתערבותו של מוסוליני בשערי המטבע, ולפיקוח כפוי על המחירים במשק האיטלקי, שקיבל את הכינוי התעמולתי "הקרב על הלירה". במשך העשור שלאחר 1926 היה המשק האיטלקי בהקפאה מלאכותית של שערי המטבע והמחירים, שהביא לירידה בייצור, לירידה בשכר ולאבטלה. גוף ממשלתי בשם Comitati Intersindicali " פיקח על המחירים, אך הוא היה יותר יעיל באכיפת שכר נמוך לעובדים, מאשר בשמירת רמה ממשלתית של המחירים.

השמירה על רמה מלאכותית של שער המטבע נראתה בעיני הכלכלנים של התקופה כנטל על הכלכלה האיטלקית, ופגיעה ביצואנים ובתעשיינים, ונטען כי גם לאחר שהובהר כי המדובר בטעות סירב מוסוליני לחזור בו ממדיניות זו, שכן יוקרתו האישית עמדה למבחן.

השפל הגדול הגיע לשיא השפעתו על איטליה בתחילת שנות ה-30. על אף שמוסוליני ראה את חשיבתו הכלכלית כדרך מחשבה מקורית, שונה מהסוציאליזם ומהקפיטליזם, הוא נגרר להתערבות כלכלית מאסיבית במשק ככל שהעמיק המשבר. מוסדות ממשלתיים רכשו בנקים וחברות שאיבדו את הונן במהלך המשבר הכלכלי, ובשנת 1933 הייתה איטליה המדינה בעלת הסקטור התעשייתי הציבורי הגדול באירופה. הגוף העיקרי, "Instituto per la Ricostruzione Industriale" (המוסד לשיקום התעשייה - IRI), היה מבנה מוזר שנוצר לצורכי השעה. הוא היה חסר סמכות להתערב ישירות בהנהלת המפעלים שרכש, אך עובדי המפעלים היו לעובדי מדינה. מבנה זה היה למבנה כלכלי ייחודי לאיטליה הפאשיסטית.

[עריכה] התערבות ממשלתית וחתירה לאוטארקיה

עוד מאמצע שנות ה-20 החל מוסוליני במדיניות שנועדה להביא את איטליה למצב של אוטרקיה, מדינה המספקת את צורכי עצמה, במיוחד בשטח הדגן. "הקרב על הדגן" עליו הכריז מוסוליני כלל הכשרת אדמות חקלאיות לגידול דגנים, והגדלת המיסים על ייבוא דגנים. מוסוליני שאף להרחיק את האיטלקים מהערים, וליישבם בכפר, מטרה ארוכת טווח שלהשגתה הושקעו משאבים רבים. ההתפתחויות הבינלאומיות בשנות השלושים, הנסיונות להתרחבות טריטוריאליות שהפכו מלחמה עולמית לאפשרית, הביאו לעידוד המדיניות האוטארקית. מטרה זו הייתה רחוקה מהשגה, ולהשגתה נדרשה השקעת משאבים בזבזנית ביצירת תעשיות חדשות, והפיכת חלקים שונים ובלתי קשורים של המשק האיטלקי לתלויים זה בזה. הדבר אך הוסיף לקיפאון המשקי. כך, למשל, תעשיות המזון נאלצו להיות תלויות בתעשיות האריזה, שנצטוו לרכוש אך ורק חומרי גלם שיוצרו באיטליה.

מוסוליני ראה לנגד עיניו את קידום הכלכלה באמצעות פרויקטים ציבוריים גדולים ויוזמות ממשלתיות, על מנת להיאבק בשפל ובמיתון, ולמנוע אבטלה. כך יצר פרויקטים ציבוריים גדולים, אחד הגדולים מביניהם, שכונה "הקרב על האדמה" שהחל ב-1928 היה ייבושו של חבל ביצות שומם הקרוי ביצות פונטינו, הכשרתו לחקלאות ויישובו במשפחות חקלאיות מאזורים אחרים של איטליה.

[עריכה] הערכת מדיניותו הכלכלית של מוסוליני

התעמולה הפאשיסטית הציגה את מוסוליני ככלכלן דגול, ומוסוליני עצמו טען כי למד כלכלה מפיו של וילפרדו פארטו,^[4] אך מעלייתו לשלטון לא הייתה הסכמה בין הגורמים השונים במפלגה הפשיסטית ובמשק האיטלקי באשר למטרות המדיניות והיעדים הכלכליים, ואף באשר לטבעו של המשטר עצמו.

[עריכה] ממשל באמצעות תעמולה

כרזת תעמולה פשיסטית המציגה את דיוקנו של מוסוליני. הכיתוב הוא "הוד מעלתו בניטו מוסוליני, ראש הממשלה, מנהיג הפשיזם, מייסד האימפריה"

כדיקטטור של איטליה, ייחס מוסוליני חשיבות עליונה למנגנון התעמולה שנועד להשיג את ציותם המלא של נתיניו, ולהשיג לעצמו יוקרה מחוץ לאיטליה. מוסוליני הקים שני מוסדות רשמיים, מוסד העיתונות ומוסד התעמולה, שאוחדו בשנת 1934 ל"תת מזכירות המדינה לעיתונות ותעמולה" ולאחר מכן, ב-1937 הפכו ל"מיניסטריון לתרבות העם". תפקידם של מוסדות אלו היה פיקוח הדוק על כלי התקשורת^[5].

עברו העיתונאי של מוסוליני הקנה לו מיומנות רבה בהפעלת כלי התעמולה של המדינה המודרנית בתקופתו - העיתונות, הרדיו והקולנוע. כל אלו הועמדו תחת פיקוח מתמיד וייצרו את האשליה שהפשיזם היה הדוקטרינה המובילה של המאה ה-20 ומוסוליני עצמו האישיות המרכזית בעולם. המורים נצטוו ללמד בבתי הספר שלדוצ'ה יש לציית תמיד, והעיתונות, עליה שלט אחיו, ארנלדו מוסוליני, הייתה מלאה בשבחים. כעיתונאי בעצמו, ידע מוסוליני את ערכה של השליטה בעיתונות, והקדיש זמן ומאמץ רבים לשליטה בכלי התקשורת. מוסוליני ידע היטב את אומנות השליטה בהמון. במיוחד זכורים נאומיו לקהל המונים שהיה מתאסף ליד משרדו, אליהם היה נואם מן המרפסת שליד המשרד.

מוסוליני טיפח את פולחן האישיות שלו לדרגה המקבילה לזו של סטלין או היטלר בני זמנו. אישים כמזכיר המפלגה הפשיסטית בשנות ה-30, אקילה סטראצ'ה טרחו על טיפוח המיתוס של ה"דוצ'ה", הנהיגו את מערכת התעמולה, תזמרו את עצרות ההמונים, והנהיגו שורת מנהגים כגון הצדעה במועל יד בפתיחת נאומיו, חתימה על מכתבים אישיים בפיסקה "יחי הדוצ'ה" וכיוצא בזה.

ב-1929 נחתמו ההסכמים הלטרניים עם הותיקן, המדינה האיטלקית והותיקן היו נתונות במחלוקת מאז כבשו חיילים איטלקים את רומא בשנת 1870. עיקרו של ההסכם היה הכרה הדדית - המדינה האיטלקית הכירה בעצמאות הוותיקן, ואילו הוותיקן הכיר בממשלה הפשיסטית, ונתן לה הכשר. בהיותם של רוב האיטלקים קתולים, המדובר היה בהישג של המשטר הפשיסטי, שנועד להבטיח יציבות ואורך ימים למשטר. מוסוליני עצמו, שבעבר החזיק בעמדות אנטי דתיות קנאיות, הוטבל ב-1927 לדת הקתולית, אך לא היה לקתולי אדוק, ולא קיים בפומבי את מצוות הדת. עם זאת, מחווה זו, הסכמתו עם הוותיקן, והגישה האנטי קומוניסטית שנקט, הביאו לתמיכתם של הקתולים.

לאחר שבוטלה למעשה השיטה הפרלמנטרית באיטליה, נכתבו החוקים מחדש. כל המורים בבתי הספר ובאוניברסיטאות היו צריכים להישבע להגן על המשטר הפשיסטי. עורכי העיתונים נבחרו אישית בידי מוסוליני עצמו, ועיתונאי שלא קיבל אישור לא יכול לעסוק במקצועו. אישורים אלו הוצאו בחשאי, כך שהציבור לא ידע על השליטה בעיתונות, ומוסוליני התגאה ב"עיתונות החופשית" במדינתו.

ראוי לציין כי המדינה הפשיסטית האיטלקית לא הגיעה לשיאים של אי האנושיות אליה הגיעה המדינה הנאצית בגרמניה, או המדינה הקומוניסטית בברית המועצות, אך נעשה מאמץ משמעותי להפוך את איטליה למדינה בעלת משטר טוטליטרי. כל המפלגות פרט למפלגה הפשיסטית בוטלו ב-1926, הוקמו מושבות עונשין למתנגדים פוליטיים, וחודש עונש המוות. העדרה של עיתונות חופשית, משטרה חשאית פעילה, ופולחן מנהיגות, היו מסימניה של איטליה בשנים אלו.

[עריכה] תוקפנות צבאית

במדיניות החוץ עבר מוסוליני מהרטוריקה האנטי אימפריאליסטית שאפיינה את תקופתו כסוציאליסט, לתוקפנות לאומנית בוטה. דוגמה מוקדמת לכך היא כיבוש האי קורפו בשנת 1923, בשל רצח גנרל איטלקי בשם טליני, שהיה חבר בוועדה ליישוב סכסוך גבולות באי בין יוון ואלבניה. מוסוליני שלח אל האי כוחות צבא, כבש אותו במבצע בו היו הרוגים אזרחים, אך נאלץ להסיג את כוחותיו בלחץ מדינות המערב לאחר חודש. מיד לאחר מכן הצליח בהקמת ממשלת בובות באלבניה, ובביסוס המשטר הקולוניאלי האיטלקי בלוב, בה הייתה מעורבות איטלקית גוברת מאז שנת 1912. היה זה חלומו להחזיר את תהילת האימפריה הרומית, ולהפוך שוב את הים התיכון ל"Mare Nostrum" (הים שלנו).

[עריכה] המלחמה באתיופיה

לאיטליה היו שאיפות לכבוש את אתיופיה כבר קודם לכן, וב-1896 אתיופיה הצליחה לעצור פלישה איטלקית. בתקופת מוסוליני, הפלישה לאתיופיה הייתה מימוש המדיניות האימפריאליסטית הפשיסטית, ולוותה במעשי זוועה ופשעי מלחמה כגון שימוש בנשק כימי ומעשי טבח באוכלוסייה האזרחית. מוסוליני חשק זה מכבר במדינה העצמאית ששכנה בין שתי מושבות איטלקיות, סומליה ואריתריאה. הוא ניצל שעת כושר בינלאומית, בה צרפת הייתה זקוקה לתמיכתו, ובה חבר הלאומים נחשף בחולשתו. באוקטובר 1935 הורה מוסוליני על הפלישה, לאחר שתקרית גבול בדצמבר 1934 הביאה למתיחות בין הצדדים, וכל ניסיונות הפיוס נכשלו.

הכוחות המתקדמים באתיופיה, בתחילה בפיקודו של המרשל אמיליו דה בונו, ומדצמבר 1935 בפיקודו של פייטרו באדוליו, השתמשו במגוון של כלי נשק, פצצות ורימונים הטעונים בגז חרדל, הן נגד האוכלוסייה האזרחית, והן כנגד הלוחמים מולם. על אף שניסו להסתיר עובדה זו, נחשפה העובדה על ידי עיתונאים, משקיפים זרים, ואנשי הצלב האדום. בתגובה לכך הפגיזו האיטלקים "בטעות", 19 פעמים מחנות של הצלב האדום באזור הלחימה. מוסוליני הורה על יחס קשה לאזרחים ועל רצח שבויי מלחמה. בשטחים שנכבשו, הוקמו מחנות לעבודת כפייה, שבהם בני ערובה ושבויים נרצחו, וגופותיהם עברו התעללות.

באפריל 1936 נכבשה אדיס אבבה והקיסר היילה סלאסי נמלט לגלות בירושלים. מוסוליני הכריז על המלך ויטוריו אמנואלה השלישי כ"קיסר אתיופיה". שטחי אריתריאה, סומליה ואתיופיה אוחדו לטריטוריה בשם "מזרח אפריקה האיטלקית". מוסוליני ראה כי עלה בידו להתגרות בחבר הלאומים שדרש את אישורו בטרם תצא מדינה למלחמה כנגד מדינה אחרת. הוא הצליח לבצע פלישה מזוינת לשטחה של מדינה עצמאית אחרת, לבצע שם פשעי מלחמה, ולהקים שם משטר של כיבוש, וכל זאת מבלי לגרור ענישה או פעולה נמרצת של בריטניה או צרפת. נראה כי מעצמות המערב מפולגות וחלשות מכדי למנוע צעדים תוקפניים וחד צדדיים, ונראה כי לקח זה נקלט היטב הן ברומא והן בברלין. ב-1936 עשה היטלר צעד חשוב בהתקדמות לקראת מלחמת עולם, כאשר בניגוד למחויבויותיה הבינלאומיות של גרמניה, הכניס כוחות צבא לחבל הריין. עמדת מעצמות המערב שישבו בחיבוק ידיים כאשר תקף מוסוליני את אתיופיה, הייתה תמריץ לצעד התקפי זה, שהיה אבן דרך חשובה בהדרדרות המצב הבינלאומי לקראת המלחמה. ^[6]

[עריכה] הדרך אל מלחמת העולם השנייה

בתחילה היה יחסו לאדולף היטלר מתנשא, ואפילו פטרוני. הוא ראה עצמו כ"זקן הדיקטטורים" ובהיטלר חקיין, ואף תימהוני. בוועידת סטרסה בשנת 1935 ניסה ליצור ברית כנגד היטלר על מנת לשמור על קיומה העצמאי של אוסטריה. לאחר מכן הבין שלאיטליה ולגרמניה אינטרסים משותפים בערעור היציבות והסדר הקיים באירופה, על מנת להקים אימפריות קולוניאליות, והיחסים בין שני המשטרים, המשטר הנאצי והמשטר הפשיסטי, התהדקו בהדרגה. מעורבותו הבולטת במלחמת האזרחים בספרד, בה שלח עזרה משמעותית לכוחותיו של פרנסיסקו פרנקו, ביטלה את האפשרות להידוק היחסים עם אנגליה וצרפת, והותירה בפניו רק אפשרות אחת, לתמוך בגרמניה במשברים הבינלאומיים של שנות השלושים, דבר שגרם לבסוף לכך שלא פעל כנגד האנשלוס (סיפוחה של אוסטריה לגרמניה). היטלר התייחס לכך בהכרת תודה.

עוד בנובמבר 1936 טבע מוסוליני את המונח "מעצמות הציר", כאשר התייחס לברית ידידות בין איטליה וגרמניה שנחתמה ב-25 באוקטובר 1936. במשבר חבל הסודטים ב-1938 נטל חלק בוועידת מינכן, שבה נעשה ניסיון לפייס את היטלר ולמנוע מלחמה באירופה. היה זה שיא השפעתו במדיניות החוץ. הוא הופיע כמדינאי תקיף, מאיים, ועם זאת ותיק ומנוסה. בוועידת מינכן קיבל היטלר את רצונו, שליטה בחבל הסודטים, אך כפי שהיטלר ומוסוליני ידעו, לא היה זה סוף לדרישותיהם הטריטוריאליות. במאי 1939 נחתמה "ברית הפלדה", בהסכם צבאי לכל דבר ועניין, שגיבש את יחסי הכוחות באירופה לקראת המלחמה המתקרבת.

מחתימת "הסכם הפלדה" ואילך, גברה השפעתה של גרמניה על מדיניות החוץ האיטלקית. איטליה איבדה בהדרגה את שיקול דעתה ועצמאותה. כך, אומצה ב-1938 החקיקה האנטישמית, שהייתה מנוגדת למגמתו הקודמת של המשטר, והיוותה אות להשפעה הנאצית על איטליה. במהלך המלחמה תעבור איטליה את כל השלבים מבעלת ברית עצמאית, לגרורה נכנעת, ולבסוף לשטח כיבוש שדמם של תושביו מותר, והיהודים שבו נשלחים להשמדה.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

בניטו מוסוליני יחד עם אדולף היטלר

לקראת פרוץ המלחמה חשף מוסוליני את תכניותיו. הוא הכריז על כוונתו לספח את מלטה, קורסיקה ותוניסיה. הוא דיבר על יצירת "אימפריה רומית חדשה" שתשתרע מלוב עד ארץ ישראל, וממצרים עד קניה. באפריל 1939 סיפח את אלבניה לאחר מערכה צבאית קצרה. נראה כי גם מלחמה זו הייתה מעבר לכוחות צבאו. הצבא נחשף כבלתי מוכן למלחמה מודרנית, ומוסוליני החליט שלא להצטרף, לעת עתה, לגרמנים במלחמתם, ולהכריז על מדיניות של "אי לוחמה" עד שיתברר ידו של מי היא על העליונה. גורמי מפתח במשטרו של מוסוליני ובצבאו, כגון המרשל פייטרו באדוליו התנגדו לכניסה למלחמה לצידה של גרמניה, וידעו כי צבאה של איטליה אינו ערוך להשתתפות ולניצחון במלחמת עולם. במכתב שנשלח אל היטלר, ב-25 באוגוסט 1939, ערב הפלישה לפולין, הודיע מוסוליני כי הצבא האיטלקי אינו מוכן למלחמה, ולא יהיה מוכן לכך לפני שנת 1942.^[7] בימים האחרונים שלפני המלחמה עשה מוסוליני מאמצים כ"מתווך" על מנת למנוע את המשבר הדיפלומטי שהוביל לפלישה לפולין. מאמצים אלו נכשלו, בין היתר בשל כך שמשבר זה היה מלאכותי, והיטלר היה נחוש בדעתו לפתוח במלחמה.

[עריכה] הכרזת המלחמה

לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת, במאי 1940 ובשעה שכוחותיה של צרפת הושמדו כמעט כליל בצפון, וחיל המשלוח הבריטי פונה, במבצע דינמו אל בריטניה עצמה, החליט מוסוליני להצטרף אל הצד המנצח, ולהתקיף את צרפת שעמדה על סף התבוסה. וינסטון צ'רצ'יל בספרו הביוגראפי על מלחמת העולם השנייה, מעריך כי הייתה זו שגיאתו הגדולה של מוסוליני. צ'רצ'יל, שעשה כל שביכולתו כדי למנוע את הצטרפות איטליה למלחמה, ואף כינה בנאום פומבי את מוסוליני "המחוקק האיטלקי" בעת המלחמה בצרפת, מעריך כי לולא היה מוסוליני מצטרף למלחמה הייתה איטליה בעמדה של איזון, ובה הייתה מרוויחה מחיזוריהם של שני הצדדים במלחמה, וכי לו היה מוסוליני ממתין לרגע הנכון, ואף מכריז מלחמה על היטלר, כי אז היה משטרו שורד, ואף המלחמה הייתה מתקצרת בהרבה ^[8].

הכרזת המלחמה התמהמהה עד הרגע האחרון, אל מול התנגדות גוברת של רבים מבכירי הפשיזם, ואנשי הצבא, ובהם המרשל פייטרו באדוליו. שסברו כי הצבא האיטלקי אינו מוכן. אך מוסוליני סבר כי בספטמבר, לכל המאוחר, תסתיים המלחמה, וכי את מקומו בשולחן המשא ומתן יקנה בכמה אלפי הרוגים. ^[9]ב-10 ביוני 1940, הכריז מוסוליני על המלחמה בנאום שנשא כמנהגו, ממרפסת הפלאצו די ונציה, וטען כי "העולם עדי כי איטליה עשתה כל דבר אפשרי מבחינה אנושית על מנת להימנע מהמלחמה, אך לשווא". באותו יום עצמו נאלצה הממשלה הצרפתית לעזוב את פריז ולעקור לבורדו מחשש הצבאות הגרמנים המתקרבים.

הישגי הצבא האיטלקי אל מול שרידי הצבא הצרפתי, היו עלובים ביותר, והצבא הפולש השיג התקדמות מועטה ביותר לפני כניעת צרפת לגרמניה. איטליה ספגה כ-4,000 אבידות, אל מול כ-200 הרוגים מהצד הצרפתי. ב-13 ביוני הפגיז חיל הים הצרפתי מטרות במפרץ ג'נובה וגרם לנזק רב למתקני נפט שהיו מצויים שם. מוסוליני לא זכה לרווח הטריטוריאלי לו ציפה, ולא היה מיוצג במעמד הכניעה הצרפתי ביער קומפיין, אך איבד את יכולת התמרון שהייתה לו, והיה עתה מחויב לניצחון גרמני במלחמה.

[עריכה] הכישלונות במלחמה

ב-3 באוגוסט 1940 תקפו כוחות איטלקים את סומליה הבריטית משטח סומליה האיטלקית. לאחר הצלחות ראשוניות נעצרו הכוחות. ב-13 בספטמבר 1940 תקפו כוחות איטלקים את מצרים שהייתה בשליטת הבריטים. לאחר שהתקדמו התקדמות מועטה במשך שלושה ימים נעצרו הכוחות התוקפים.

כוח אווירי איטלקי נשלח לבלגיה הכבושה בידי הגרמנים על מנת להשתתף בקרב על בריטניה אך הוכה באופן קשה, ושב לאיטליה לאחר שספג אבידות.

ב-28 באוקטובר 1940 הכריז מוסוליני מלחמה על יוון, בניסיון לקדם מדיניות עצמאית, וללא תיאום עם היטלר. לאחר הצלחות ראשוניות נהדפו האיטלקים על ידי הצבא היווני, ועמדו על סף תבוסה. הצבא האיטלקי אף איבד חלק מאלבניה, לשם נהדף על ידי היוונים. מוסוליני נאלץ לקרוא לעזרתו של היטלר, אשר שלח כוחות שהכניעו את היוונים תוך זמן קצר.

ב-1 בנובמבר 1940 התקיף הצי הבריטי את הצי האיטלקי בנמל טאראנטו. התקיפה הייתה הרסנית, ולאחר קרב טאראנטו כמעט ולא היווה עוד הצי האיטלקי גורם במאבקים בים התיכון.

על אף סדרת כישלונות זו, הרחיב מוסוליני את השתתפותה של איטליה במלחמה בשנת 1941. בפברואר 1941 הכו הבריטים באיטלקים במבצע מצפן, שהביא לאבדן שטח ניכר בלוב ובצפון אפריקה, ובשבי הבריטים נפלו עשרות אלפי איטלקים. ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות הכריז מוסוליני מלחמה אף על ברית המועצות, ושלח ארמיה איטלקית למלחמה שם. בדצמבר 1941, בעקבות המתקפה על פרל הארבור הכריז מלחמה אף על ארצות הברית.

שנת 1942 הייתה הרת אסון לצבא האיטלקי. בכל מקום בו לחם נתקל בכישלונות. הוכו כוחותיו בצפון אפריקה על ידי הגנרל מונטגומרי בקרב אל-עלמיין, וכן בחזית המזרחית, בקרב סטאלינגרד, שם נהרגו ונשבו עשרות אלפי איטלקים. יש המייחסים אחריות של ממש לתבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד, לעובדה כי חלק מן היחידות במקומות בהן פרצו הרוסים על מנת לכתר את הארמיה השישית היו יחידות איטלקיות אשר סבלו מאיכות נמוכה ואימון ירוד.

המלחמה הגלובאלית הייתה מעבר לכוחותיה של איטליה. הצבא סבל ממחסור בתחמושת ובאספקה, ביגוד, דלק וכלי רכב הוקצבו במשורה. בתי החרושת באיטליה סבלו ממחסור בחומרי גלם, בעיה שאך הוחמרה כאשר החלו בעלות הברית להפציץ את בתי החרושת בצפונה של איטליה במרץ 1943.

לאחר התבוסות בצפון אפריקה, ונוכח התקדמות הצבא האדום בחזית המזרח, נראתה עתה לבריטים איטליה, כמקום הבא אליו יש להתקדם. וינסטון צ'רצ'יל סבר כי במקביל, או אף במקום, פלישה רבתי דרך צרפת המבוצרת בה תמכו האמריקנים, יש לנקוט באסטרטגיה של הנחתת כוחות ימיים במקומות בהם האויב הוא חלש, ולהחלישו דרך האגפים. איטליה נראתה כמקום היאות לכך. עוד בפברואר 1943 החל הגנרל דווייט אייזנהאואר בתכנון הפלישה לסיציליה, כאשר ההסכמה בין בעלות הברית הייתה כי ההכנות לפלישה לצרפת בשנת 1944 תימשכנה, אך במקביל תיפתח מערכה באיטליה.

ב-3 ביולי 1943 החלו בעלות הברית במבצע האסקי, פלישה לסיציליה, והנחיתו כוחות דרומית לסיראקוזה ובמפרץ ג'לה. סיציליה לא הייתה שטח כיבוש זר, אלא אדמה איטלקית של ממש, וברור היה כי השלב הבא הוא התקדמות דרך מיצרי מסינה אל אדמתה של איטליה היבשתית עצמה.

[עריכה] ההדחה, המאסר, והשחרור על ידי סקורצני

ביולי 1943 היה מצבו של מוסוליני קשה. נראה כי איבד את הקשר עם המציאות, כאשר סירב להצעתו של ראש המטה הכללי החדש, אמברוזיו, להסיג את הכוחות האיטלקים מן הבלקנים על מנת לנסות ולהגן על איטליה. מזה חודשים היו אישים שונים עומדים בקשר על מנת לנסות ולהדיחו. המלך ויטוריו אמנואלה השלישי עמד במגעים עם המרשל פייטרו באדוליו. ציר נוסף, בתוך המועצה הפשיסטית העליונה כלל את שרי החוץ לשעבר גלאצו צ'אנו ודינו גראנדי. צ'אנו היה חתנו של מוסוליני, ואחד מהמקורבים והנאמנים לו ביותר. ב-17 ביולי הוטלו בשמי איטליה עלונים, עליהם היו חתומים צ'רצ'יל ורוזוולט, שהזהירו מפני הפלישה הקרבה, וקראו להדחתו של מוסוליני ולכניעה ללא תנאי. ב-19 ביולי הופצצה רומא מן האוויר.

ב-24 ביולי כינס גראנדי את המועצה הפשיסטית העליונה. בישיבה מרתונית שנמשכה תשע שעות, והסתיימה רק בשעות הלילה המוקדמות של ה-25 ביולי, העלה גראנדי את ההצעה להדיח את מוסוליני, וזו התקבלה ברוב של 19 בעד, 7 נגד ונמנע אחד. מוסוליני הנרעש ביקש מיד ראיון עם המלך. משהגיע לראיון, הסביר לו המלך כי מנוי וגמור עמו להחליפו במרשל פייטרו באדוליו. המלך הבהיר לו כי הוא "האיש השנוא ביותר באיטליה", וכי עליו לשים אותו במעצר "להגנתו האישית".

הדחתו של מוסוליני פתחה את הדרך לכניעתה ללא תנאי של איטליה. ב-3 בספטמבר 1943 נחתם הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, ובאותו היום החלה פלישת בעלות הברית לאיטליה. הגרמנים הגיבו בכיבושה של צפון איטליה ומרכזה. לאחר מספר שבועות לחימה התייצב המצב כאשר הגרמנים החזיקו בצפון איטליה, ואילו בעלות הברית בדרומה. מוסוליני נחשב על ידי שוביו כקלף מיקוח, והוסתר במקומות שונים. כאשר הוסתר במלון על פסגת הר במרומי האפנינים, נחטף בפעולת קומנדו נועזת על ידי הגרמנים, בפיקודו של אוטו סקורצני.

חיפוש

ניווט

קהילה

תיבת כלים

שפות אחרות

בניטו מוסוליני

תוכן עניינים