חיפוש

תיבת כלים

שפות אחרות

בלט

רקדנית מבצעת ריקוד מתוך "מפצח האגוזים"

"ערבסק ראשון"

פה דה דה מתוך הבלט דון קישוט

קפיצת "גראן ז'טה" (grand jeté)

"נעלי אצבע" או "נעלי פוינט"

למונח בלט שלוש משמעויות הקרובות זו לזו:

צורת מחול שהתפתחה בצרפת בחצרו של המלך לואי ה-14
יצירת מחול בסגנון הבלט (לדוגמה: הבלט אגם הברבורים)
להקת בלט (לדוגמה: בלט פרנקפורט)

[עריכה] סוגי בלט

היום מבחינים בין סוגים שונים של סגנונות בלט, לדוגמה:

בלט קלאסי: רפרטואר שנוצר פחות או יותר עד סוף המחצית הראשונה של המאה עשרים ומתאפיין באסתטיקה תנועתית וויזואלית מאוד מוגדרת.

בלט נאו-קלאסי: רפרטואר חדש יותר, אשר משמר פחות או יותר את הטכניקה הבלטית, את האידאלים האסתטיים הבלטיים ואת אוצר התנועות הקלאסי.

בלט מודרני או בלט עכשווי: רפרטואר המשמר את הטכניקה הבלטית אך מרחיב את האידאלים האסתטיים הבלטיים ומאפשר אוצר תנועות שונה ומתחדש.

[עריכה] סקירה היסטורית

עד לתחילת המאה ה-19 הוצג הבלט כליווי לאופרה או לקונצרט מוזיקה קלאסית, ורק כאשר החלו לכתוב מחזות שהבלט הוא האמנות העיקרית בהם, החל הבלט להתפתח ומספר הרקדנים גדל בהתמדה. עד אמצע המאה ה-20 נחשב הבלט למופע אמנות לאנשי מעמד הגבוה בלבד; לאחר מכן הוא נפתח גם לקהל הרחב.

קשיי הרקדנים בלימוד הבלט הובעו בפעם הראשונה על ידי הצייר אדגר דגה, שצייר את הרקדניות על הבמה ומחוצה לה, מאחורי הקלעים. המוזיקה שמלווה את הבלט היא מוזיקה קלאסית, בעיקר בליווי תזמורת.

הבלט אומנם התחיל אצל לולי אך הגיע לשיא פסגתו בתקופה הרומנטית ובמאה ה-20. בתקופה הרומנטית רוסיה הייתה מאוד פעילה בתחום הבלט, להקות בלט רבות הוקמו ברוסיה והציגו את יצירותיהם של צ'יקובסקי ועוד. גם מלחינים צרפתיים כתבו בלטים באותה תקופה, כדוגמת דליב ועוד. בתחילת המאה ה-20 הוקמה להקת הבלט של סרגיי דיאגילב - הבלט הרוסי דיאגילב שאף להציג יצירות חדשות ומודרניות יותר ולכן הזמין יצירות אצל סטראווינסקי, דביסי, סאטי, ראוול ועוד. דיאגילב שכר את טובי הכוריאוגרפים והרקדנים כדוגמת ואצלב ניז'ינסקי וגדולי ציירי התפאורה כדוגמת פיקאסו ובכך הוא הבטיח להקה מקצועית ביותר, אך בגלל רצונו לפתוח תחומים חדשים במוזיקה הקהל לא קיבל אותו כל כך.יצירות שנראות לנו יפות היום כגון פולחן האביב של סטראווינסקי, דפניס וכלואה של ראוול ועוד הרעישו את הקהל הפריסאי,ורק מעטים קיבלו אותם.

[עריכה] עקרונות הבלט הקלאסי

כמו בשפה המדוברת, בה קיימות אותיות המרכיבות מילים, אשר מרכיבים משפטים בעלי הגיון, כך הבלט מורכב מחומרי-תנועה ותנוחה, אשר בחיבורים ביניהם יוצרים הגיון תנועתי. בשפה המדוברת ישנם עיצורים, הברות, מילים, משפטים, פסקאות וסיפור (או מאמר וכו'). בשפת הבלט קיימים אלמנטים גופניים המורכבים מפוזיציות רגליים וזרועות, ומצבי גוף המייצרים שפה של תנועה ותנוחה בחלל. בשפה המדוברת יש קצב דיבור, אינטונציה ומבטא, המקבלים פירוש על ידי השומע. גם בשפת הבלט המהירות קובעת את משמעות המשפט התנועתי. הדיוק בביצוע תוך שמירה על חוקי השפה הקלאסית, יהווה את הדיקציה הברורה. היכולת האישית של הרוקד, מבחינה פיזיולוגית ומבחינת נתוני ביטוי אמנותי, יביאו לידי ביטוי את הסגנון האישי (parol), כפי שבשפה המדוברת רמת הדיקציה, וצליל הקול קובעים את הסגנון האישי של הדובר.

[עריכה] ארבעת חוקי היסוד של הבלט הקלאסי

ארבעת חוקי היסוד בכל האסכולות של הבלט הקלאסי, אשר התפתחו במהלך ההיסטוריה, מתקיימים תוך כדי ביצוע כל התנועות והתנוחות. חוקים אלה אינם מתקיימים בזרם של הבלט הרומנטי או ניאו קלאסי, אלא בקלאסי הטהור בלבד.

כל תנועה ותנוחה מבוססת על מנח גו בו קיימת הקבלה בין ארבע נקודות: שתי הכתפיים ושני צידי האגן (ilium crest). נקודות אלה נמצאות תמיד בקווים מקבילים ביחס לחזית כלפיה פועל הרוקד בחלל. יחד עם זאת בשעת ביצוע כפיפות גוף, מופרת ההקבלה בין הכתפיים לאגן הירכיים לשמור על הארבע נקודות של הגוף, אך תשמר ההקבלה ביחס לחזית הספציפית.
כל תנועה ותנוחה של הרגליים תתבצע תוך רוטציה אקסטרנית מרבית של מפרקי הירך. כלומר, המראה יהיה תמיד כאילו הברכיים פונות לצדדים ביחס לחזית, ולא לפנים, כמו כן כפות הרגליים, אשר יוצבו במקביל לפיקות הברכיים, יפנו לצדדים בהתאם. בחוק יסוד זה בא לידי ביטוי המבנה האנטומי הייחודי לכל רוקד/ת, באשר יכולת הפנייה המקסימאלית של מפרקי הירך הנה יכולת שונה אצל כל מבצע/ת. על המבצע להיות מודע ולהקפיד על ביצוע המותאם ליכולתו האישית. חוק זה תקף לכל העמידות מלבד לעמידה השישית- בה כפות הרגליים מקבילות זו לזו.
בכל שלבי הביצוע של תנועות הבלט, יהיה גב הרוקד/ת רחב וארוך באופן מקסימלי. אין כווצי שכמות או קיצור אורך עמוד השדרה. לשם כך יש לשאוף תמיד להרחקת הראש מעצם הזנב, והרחבת הגב תוך נשימה חופשית שמתבצעת לצידי הגוף.
א. בכל רגע בו אין משקל על רגל אחת או על שתי הרגליים (כמו בקפיצה), מיד מתארכת כף הרגל למצב של "פוינט" (דורסי פלקשין).
ב. בכל שלב בו מתבצע ה"פוינט", לא יושם משקל על הרגל, גם אם היא נוגעת ברצפה. חלק זה של חוק מספר 4 נכון במקרה שעובדים ללא נעלי פוינט. עם נעלי פוינט יש אפשרות לעלות עם משקל הגוף על ה"פוינט" (ראו תמונה).

חוקי השפה נוספים, אינם חוקי יסוד, והנם מופרים מידי פעם בהתאם לצרכי תחביר שונים וטעם אסתטי שונה אצל כל מורה ואסכולה.

[עריכה] תנועת הזרועות (port de bras)

תנועות ותנוחות הזרועות יבוצעו כמעט תמיד בריחוק מגוף הרקדן. כמו כן המסלול יהיה תמיד מעט לפני הגוף, ולא לממש לצידי הגוף ומעל לקודקוד. לצורך הבהרה ועזרה ביישום נכון, אפשר להנחות את הלומד/ת להביט קדימה, ובכל שלב להשאיר את הזרועות בעמדה בה יוכל לקלוט את קצות האצבעות בתוך טווח הראייה של גלגל העין, ללא הסבת האישונים מהמרכז^[1]. תחנות המעבר בין הפוזיציות השונות של הזרועות, משתנות במעט בין אסכולה לאסכולה, ובין מורה למורה. ישנם המעדיפים את הזרועות במיקום נמוך יותר, וישנם שמעדיפים אותן במיקום גבוה יותר. אך תמיד יהיו הזרועות מעט לפני הגוף, ומתחת לגובה הכתפיים בפוזיציות הראשונה, השנייה והשלישית. שמות פוזיציות הזרועות משתנה לפי האסכולות השונות, אך העיקרון הבסיסי נשמר. ישנן 5 פוזיציות של הידיים, אחת לכל עמידה של הרגלים. ישנן עוד שתי פוזיציות, אחת נקראת "הצלבות" והשניה "ערבסק" .

[עריכה] עמידות (les positions)

פירואט "פואטה אן טורנאן" (fouetté en tournant)

חוקי היסוד החשובים ביותר

בבלט הקלאסי המסורתי קיימות 5 עמידות שונות שהן בסיס "ברזל" בבלט הרוסי והצרפתי כאחד.

העמידה הראשונה הבסיסית היא כאשר שני העקבים נוגעים צמודים זה לזה ואצבעות כפות הרגלים מופנות לצדדים כך שנוצרת זוות קהה מאוד של לפחות °160 בין העקבים. אצל רקדנים מקצועיים הזווית האידאלית היא של 180 מעלות. יתר ארבע העמידות מבוססות על העמידה הראשונה.

עמידה שנייה. יוצרים פיסוק קל באורך של כף הרגל של הרוקד ומשאירים את כפות הרגלים כמו בעמידה ראשונה.

עמידה שלישית. עמידה זו אומנם מחוקקת אבל גם תלויה בקומפוזיציה ובכריאוגרפיה מפני שרגל אחת מונחת לפני השנייה. לדוגמה: רגל ימין מונחת צמוד לרגל שמאל כך שעקב ימין נוגע בקשת כף הרגל של שמאל, וכמו בכל העמידות אצבעות כפות הרגלים מופנות לצדדים ככול האפשר ליצירת זווית כהה ככל האפשר.

עמידה רביעית אף היא תלויה בקומפוזיציה אך לדוגמה: רגל ימין מושטת קדימה למרחק של כף רגל אחת והאצבעות מופנות לצדדים בשאיפה להגיע ל־180 מעלות.

עמידה חמישית, תלויה כמו השלישית והרביעית בקומפוזיציה ודומה לשלישית, היא עמידה שלישית למתקדמים, שבה הרגל הנידרשת, לדוגמה רגל ימין מוצמדת לכף רגל שמאל כך שהעקבים של שתי האכפות נוגעים באצבעות של הרגל הנגדית תוך שמירה ושאיפה לשלמות של זווית של 180 מעלות.

עמידה שישית: כפות הרגליים מקבילות וצמודות זו לזו.

[עריכה] יצירות בלט ידועות

בין יצירות הבלט המפורסמות ביותר ניתן למנות את "אגם הברבורים", "היפהפייה הנרדמת", ו"מפצח האגוזים" הנרקדות לצלילי המוזיקה של המלחין צ'ייקובסקי. רבים מן המלחינים הגדולים כתבו יצירות שנועדו לבלט.

רשימה של בלטים ידועים על פי מלחיניהם:

לודויג ואן בטהובן - יצורי פרומתאוס
שרל גונו - פאוסט (בלט)
אלכסנדר גלזונוב - הסיפידים (למנגינות של שופן)
קלוד דביסי - משחקים
ליאו דליב - סילביה, קופליה
אראם חצ'טוריאן - גאינה, ספרטקוס
דריוס מיו - השור על הגג, בריאת העולם
אריק סאטי - פאראד
אדולף אדם - ג'יזל
איגור סטרווינסקי - פטרושקה, פולחן האביב, פולצ'ינלה, ציפור האש
מנואל דה פאיה - האהבה הקוסמת, הכובע המשולש
סרגיי פרוקופייב - רומיאו ויוליה, סינדרלה
פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי - אגם הברבורים, היפהפייה הנרדמת, מפצח האגוזים
אהרון קופלנד - אביב באפלאצ'ים, רודיאו, בילי הנער
מוריס ראוול - דפניס וכלואה
ניקולאי רימסקי-קורסקוב - שחרזאדה (עיבוד מאוחר של דיאגילב)

[עריכה] בלט בישראל

[עריכה] הבלט הישראלי

להקת הבלט החשובה ביותר בארץ היא הבלט הישראלי בניהולם האומנותי של ברטה ימפולסקי והלל מרקמן. הלהקה נוסדה בשנת 1967 ורוקדים בה כיום 35 רקדנים. בשנת 2000 זכה הבלט הישראלי בפרס שר התרבות לביצוע. ברפרטואר הלהקה בין השאר יצירות מאת ג'ורג' בלנשיין, יאן לינקנס וברטה ימפולסקי.

[עריכה] להקות בלט לילדים ונוער

להקת בלט חשובה בנוף התרבותי הישראלי והירושלמי, המתמקדת בטיפוח כישרונם של ילדים ונוער היא הסטודיו למחול אשר נוסד ומנוהל על ידי הכוריאוגרפית ארינה בלוזור בירושלים. רפרטואר הסטודיו כולל יצירות בסגנון הקלאסי והדמי-קלאסי. גולת הכותרת של הלהקה הן הצגות בלט במספר מערכות כאשר הבולטות בהן: "קטעים מקרבל או פיירו המרומה", "הענבל הקסום" ו"נעל הבדולח".

[עריכה] להקות בלט נוספות

קיימות להקות בלט נוספות משמעותיות בתרבות הבלט הישראלית. האחת היא "בלט ירושלים" בניהולה של נדיה טימופבייה, בתה של הרקדנית הידועה נינה טימופבייה. הלהקה מופיעה בעיקר בירושלים, היכן ששוכן בית הספר למחול שלה (גם הוא בניהולה של נדיה), עם יצירות שונות מהרפרטואר הקלאסי המסורתי ויצירות נוספות. להקה נוספת היא "בלט פאנוב" באשדוד, בניהולו של ולרי פאנוב שהיה גם הוא רקדן ידוע ברוסיה. אלו רוקדים בעיקר בלט נאו-קלאסי ומופיעים בארץ.

[עריכה] בלט כשיטת לימוד

חלק בלתי נפרד ממסורת הבלט היא שיטת הלמידה שלו, המתאפיינת במערך שיעורי בלט מקובע ומוגדר בפרוטרוט לאורך שנים, משמעת חזקה, קוד לבוש קפדני ותחרותיות גבוהה. כדי להקל על עיצוב השרירים, המפרקים והעצמות במתכונת הבלטית, רצוי להתחיל ללמוד בלט בגיל צעיר - רבים מתחילים ללמוד כבר בגיל ארבע. קיימות כמה שיטות למוד בלט, מהן: השיטה הרוסית (שיטת ואגאנובה), השיטה האנגלית (RAD -Royal Academy of Dance), השיטה הצרפתית (École Française), שיטת צ'קטי (Cecchetti method).

אחד מבתי הספר לבלט בארץ הוא המרכז לבלט קלאסי בניהולה של ברטה ימפולסקי, הנודעת בשיטותיה המחמירות ובדבקותה במסורת הבלט על כל כלליו הקפדניים (ראו לעיל בלט בישראל).

שיטות לימוד מחול אלטרנטיביות שפותחו החל מאמצע המאה העשרים על ידי חלוצי המחול המודרני, כמו הכוריאוגרפים מרתה גרהם, מֶרְס קנינגהם וחוֹסֶה לימון, החליפו את האידאלים האסתטיים של הבלט ואת אוצר התנועות שלו אבל שימרו את עקרונות השיטה: מערך שיעורים קבוע ומוגדר, אם כי לא קפדני באותה הקיצוניות, וחתירה לביצוע מושלם של אידאל אסתטי נתון. מאוחר יותר פותחו שיטות לימוד מחול עם עקרונות אלטרנטיביים, למשל אלתור, לדוגמה: קונטקט אימפרוביזיישן וגאגא.

בעולם המחול קיימים חילוקי דיעות ביחס לחשיבות רכישת טכניקת הבלט הקלאסי לתלמידי מחול שאינם מתעתדים להיות רקדני בלט (אלא, לדוגמה, רקדני מחול עכשווי). ישנם הגורסים כי ללא בסיס קלאסי מאוד קשה לתלמיד המחול לרכוש את המיומנויות הנחוצות לו. אחרים טוענים שלמידת בלט יוצרת התניה חזקה מדי של התלמיד, שממנה הוא לעולם לא יוכל להשתחרר כליל, ולכן, אם ברצונו לרקוד מחול עכשווי עליו להימנע מלימוד בלט וגם משיטות לימוד מקובעות אחרות, כמו גרהם וקנינגהם שהוזכרו לעיל (זוהי לדוגמה טענתם של מייסדי ה"מסלול למחול, כוריאוגרפיה והקשר" בברלין). רבים טוענים ששילוב מאוזן בין שיטות לימוד שונות הוא הדרך האידאלית ללמוד מחול, בלי קשר לסוג המחול שהתלמיד יעסוק בו בעתיד.

[עריכה] בלט באומנות הפלסטית

ציירים ופסלים רבים יצרו מתוך השראה או כמחווה לבלט, מבין הידועים שבהם: אדגר דגה.

"רקדנית עם זר פרחים" מאת אדגר דגה

"רקדניות הבלט" מאת וילארד לירוי מטקלף

פסל של בלרינה

"רקדנית בלט" מאת ארנסט אופלר

הרקדנית מארי טליוני, חלוצת המחול על נעלי אצבע

[עריכה] סגנונות מחול אחרים

העידן המודרני באומנות הביא עימו גם אלטרנטיבות מחוליות לבלט. סקירה חלקית קצרה:

מחול מודרני התפתח בראשית המאה העשרים בארצות הברית ובאירופה כתגובה מרדנית לבלט הקלאסי. חלוצת סגנון המחול המודרני הייתה איזדורה דנקן.
מחול אקספרסיוניסטי, או Ausdruckstanz, התפתח בגרמניה כענף נפרד של המחול המודרני וקדם לתיאטרון-מחול הגרמני.
תיאטרון-מחול הוא בעיקרון תיאטרון אשר בו השחקנים הם גם רקדנים: הם מגלמים תפקידים ועשויים להציג עלילה, מערכות יחסים וכדומה, רק שהמחול ממלא תפקיד חשוב יותר כאמצעי אמנותי מאשר הדיאלוג המילולי.
בּוּטוֹ הוא כינוי כולל למגוון סגנונות מחול מודרניים שהתפתחו ביפן בסוף המאה העשרים.
מחול עכשווי הוא שם כולל למגוון סגנונות מחול שהתפתחו החל מסוף המאה העשרים. מן מאפיינים שניתן למצוא בסגנונות אלה: חיפוש אחר אלטרנטיבות סגנוניות, שימוש באמצעים תיאטרליים נסיוניים (כגון הופעה באתרים שאינם במת מחול קונבנציונאלית), שילוב של אמצעים אמנותיים מחוץ למחול (וידאו, אלקטרוניקה ומחשבים).