ביבליוגרפיה

ביבליוגרפיה היא רשימה של פרסומים (ספרים, מאמרים וכדומה) המצורפת לספר (או למאמר), ולה שתי מטרות:

אזכור המקורות אותם מצטט הספר, או שעליהם הוא מסתמך.

מטרה זו נדרשת במחקר, שבו נחוצה אסמכתא למתן קרדיט למחקרים עליהם הוא מסתמך ולבדיקת נכונותו, ובמאמרים משפטיים, שבהם נחוצה אסמכתא לשם הסתמכות עליה בעתיד.

הפניית הקורא לספרות המרחיבה את הדיבור בנושאי הספר.

מטרה זו מתאימה במיוחד לספרי לימוד ולספרים פופולריים. ספר אינו צומח בחלל הריק, ולכן רשימה המשרתת בעיקר מטרה זו משקפת גם את המקורות שהשפיעו על מחבר הספר.

ספרי ביבליוגרפיה בספריית האוניברסיטה של גראץ

לאופי הספר ולמטרתה העיקרית של הביבליוגרפיה השפעה על תוכן הביבליוגרפיה ועל אופן הצגתה. למשל, כאשר רישום המקורות הוא מטרה עיקרית, יופיעו ברשימה גם מקורות בעלי השפעה זעירה על תוכן הספר, וכן מקורות נדירים, שהקורא המעוניין יתקשה להשיגם. כאשר המטרה העיקרית היא הפניית הקורא לקריאה נוספת, לא יועילו מקורות מסוג זה בביבליוגרפיה. הספר מצעיד את הקורא קדימה מבחינת הידע שלו, והביבליוגרפיה, בשתי מטרותיה, משמשת נקודת זינוק לצעדים הבאים.

[עריכה] כללי ציטוט ביבליוגרפי

כתבי-עת שונים קובעים הנחיות חד משמעיות לאופן הצגת הביבליוגרפיה במאמרים המתפרסמים בהם. כתב-העת "קתדרה", למשל, פרסם הנחיות כאלה בגיליון ינואר 1994. עצם קיומן של ההנחיות זכה לביקורת נוקבת של ס. יזהר, שראה בהן "ראשית התדרדרותו של כתב-עת חשוב זה", וסיים את דבריו במילים: "אל יכתיבו הספרנים את לשון המחקר ולא עושי המצבות את דרכי החיים".^[1] בעבר נעשה ניסיון לקבוע מערכת כללים אחידה לציטוט מקורות משפטיים בישראל. הכללים ("כללי הציטוט האחיד") פורסמו בכתב העת של לשכת עורכי הדין - הפרקליט - בכרך לט. בפועל, כתבי עת שונים אימצו מערכות כללים שונות, כך שכיום מתקיימות במקביל כמה מערכות כללים לציטוט של מקורות משפטיים. מערכת אחת קבועה בחוברת שהוציאה לשכת עורכי הדין בשנת 2006, ומהווה מבחינה רשמית גרסה מעודכנת של הכללים שפורסמו בעבר בכתב העת הפרקליט (אם כי בפועל ההבדלים משמעותיים). מערכת נוספת (חלופית) אומצה על ידי כתבי העת של אוניברסיטת חיפה.

בתחומים רבים אין הנחיות אחידות לכתיבת הביבליוגרפיה, ולמחבר אפשרות לקבוע בעצמו את מבנה הביבליוגרפיה בשיטות שונות, הנבדלות זו מזו במיקומה של הביבליוגרפיה, בסדר הופעת הספרים בה ובמידע הניתן אודות כל ספר^[^{דרוש מקור}^]. עם זאת, קיומה של מערכת כללים אחידה מקל על הקוראים לזהות את המקור שעומד מאחורי כל טענה או ציטוט, ומאפשר לכותבים למקד את עיקר מאמציהם בכתיבה עצמה, ולא בשאלות טכניות הנוגעות לאופן ציטוט המקורות.

[עריכה] ביבליוגרפיה מוערת

ביבליוגרפיה השמה את הדגש על המטרה של אזכור המקורות, מכילה רק את רשימת המקורות. גישה שונה משתקפת בביבליוגרפיה המוערת, שבה הדגש הוא על הפניית הקורא לקריאה נוספת, כמעט ללא כל התייחסות למטרה של אזכור מקורות. הביבליוגרפיה המוערת היא במידה מסוימת פרק עצמאי, שניתן לקוראו לאו דווקא בצמוד לפרקי הספר. שיטה זו אינה נפוצה, אך ניתן למצוא אותה בגרסאות שונות, בספרים מעולים אחדים.

דוגמה מצוינת לביבליוגרפיה מוערת מופיעה בספרו של דאגלס הופשטטר Godel, Escher, Bach . בסוף הספר מופיעה רשימה ארוכה של מאמרים וספרים, אשר יש בהם להרחיב את אופקיו של הקורא. מלבד זיהוי הספר או המאמר, כולל כל פריט ברשימה שורות אחדות ובהן תאור הספר, התייחסותו של המחבר לספר זה ותרומת הספר הנסקר לספרו. ספרים חשובים במיוחד סומנו ב-**, וספרים חשובים סומנו ב-*. דוגמה לפריט מרשימה זו:

Bell, Eric Temple. Man of Mathematics. New York: Simon & Schuster, 1965. Paperback. Perhaps the most romantic writer of all time on the history of mathematics. He makes every life story read like a short novel. Nonmathematicians can come away with a true sense of the power, beauty, and meaning of mathematics.

[עריכה] מבחן הביבליוגרפיה

איש אינו יוצר ידע יש מאין, ולכן הביבליוגרפיה המלווה את הספר מהווה מדד להערכת יסודיות עבודתו של המחבר ואיכותו של הספר. ביבליוגרפיה מקיפה עליה מתבסס הספר מעידה על הידע הרב שהושקע בכתיבת הספר, ואילו ביבליוגרפיה שטחית מעוררת חשש שאף הספר שטחי. בסקירת ספרים שהתפרסמה בכתב-העת IEEE-PC מציין R. John Brockmann:

In short, unless a book has a bibliography and a list of references that go beyond one page, it may be suspected that the author has reinvented the wheel.