ארתור שופנהאואר

ארתור שופנהאואר

תאריך לידה	22 בפברואר 1788
תאריך פטירה	21 בספטמבר 1860
זרם	רומנטיציזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, אסתטיקה, פנומנולוגיה
הושפע על ידי	אפלטון, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה, ז'אן-ז'אק רוסו, בודהה
השפיע על	פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, לודוויג ויטגנשטיין, ריכרד ואגנר, תומאס מאן

ארתור שופנהאואר (גרמנית: Arthur Schopenhauer)‏ (22 בפברואר 1788 - 21 בספטמבר 1860) פילוסוף גרמני, בעל השקפות פציפיסטיות וקוסמופוליטיות, שתורתו שימשה כשלב חשוב בהתפתחות הפילוסופיה האירציונלית.

כתביהם של אפלטון, קאנט וכתבי פילוסופיה הודית היו בעלי השפעה עליו, וכן המשורר גתה אותו העריץ והתקרב לחוגו ב-1813.

תוכן עניינים

1 חייו
2 מטפיזיקה
- 2.1 אחדות וריבוי
- 2.2 הרצון
3 אתיקה
4 אסתטיקה
5 פסיכולוגיה
6 כתביו
7 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

ארתור שופנהאואר נולד ב-1788 בדנציג למשפחת סוחרים אמידה. ב-1793 עברה המשפחה להמבורג. אביו שאף שארתור יירש את עסקיו, לכן רצה שבנו יכיר את העולם ודאג שילמד צרפתית. ב-1804 עזב את הגימנסיה לפני תום הלימודים, וטייל עם הוריו באנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה. עם שובו החל לעבוד כפקיד בחברה מסחרית. ב-1805 מת אביו, כנראה מהתאבדות, ואמו הסופרת, יוהאנה שופנהאואר, עברה לוימאר. שנתיים אחר כך עזב את עבודתו ועבר גם הוא לוימאר, שם השלים את השכלתו הקלאסית בשיעורים פרטיים. עם הגיעו לגיל 21 קיבל חלק מירושת אביו וכך קיבל עצמאיות כלכלית.

ב-1809 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת גטינגן אך במהרה פנה ללימודי פילוסופיה, וב-1811 עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. ב-1813 עזב לאוניברסיטת יינה, שם קיבל תואר דוקטור ב-1813 על עבודתו: "השורש המרובע של עיקרון הטעם המספיק".

במהלך שנות לימודיו התעמק הן בכתביהם של אפלטון וקאנט מן המערב, והן באופנישדות ובכתבי הבודהיזם מן המזרח. מקורות אלו השפיעו מאוד על עבודותו ועל יצירתו העיקרית "העולם כרצון ודימוי" אותה פרסם בשנת 1818.

פרסום הספר הביא להכרה מסוימת בשופנהאואר והוא מונה ב-1820 למרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. במהלך הרצאותיו באוניברסיטה הביע התנגדות חריפה להגליאניזם, הפילוסופיה השלטת באותם הימים ברחבי אירופה ובמיוחד באוניברסיטת ברלין, בה הרצה גם הגל עצמו. התעקשותו של שופנהאואר לערוך את הרצאותיו בדיוק בשעות בהן העביר יריבו הגל את הרצאותיו שלו, גרמה לכך שמעט תלמידים נכחו בהרצאות, עד אשר לבסוף הופסקו כליל.

בשנת 1860 חלה הדרדרות במצב בריאותו של שופנהאואר, עד אשר הביאה למותו באותה השנה.

שופנהאואר מעולם לא נישא, הוא התגורר לבדו עם כלבו ובינו לבין אמו שרר נתק שנמשך עד מותה. לכל אורך חייו סבל שופנהאואר מחרדות שונות, ויש הטוענים כי הייתה לכך השפעה על הפסימיזם הפילוסופי שלו.

[עריכה] מטפיזיקה

[עריכה] אחדות וריבוי

נקודת המוצא של שופנהאואר היא הפילוסופיה של קאנט. שופנהאואר פירש את מושג ה"דבר כשהוא לעצמו" - נואמנון, אצל קאנט כעולם ממשי הקיים מאחורי עולם התופעות, שהוא אשליה. לפי קאנט, התודעה מטילה על הדברים כשהם לעצמם את הקטגוריות שלה: הזמן, המרחב והסיבתיות; וכך מכוננת את העולם המוכר לנו - עולם התופעות.

שופנהאואר צעד צעד נוסף וטען כי כל הבחנה המוכרת לנו בין שני דברים יסודה בזמן, במרחב או בסיבתיות. לפיכך הנואמנון, שאינו כפוף לקטגוריות האלה חייב להיות דבר אחד המסתתר מאחורי ריבוי התופעות. מסקנה זו קירבה את שופנהאואר לזרמים מסוימים בפילוסופיה ההודית.

[עריכה] הרצון

שופנהאואר הסב את תשומת הלב לנקודה מרכזית שקאנט התעלם ממנה. איננו רק צופים בעולם ומארגנים אותו בתודעתנו, אנחנו גם חלק ממנו. יש לנו היכרות "מבפנים" עם גופנו שהיא מפתח להבנת העולם. אנו מבחינים כי מאחורי כל התנועות שלנו קיים רצון. בגלל אופיו האחדותי של העולם אנחנו יכולים להסיק שהרצון הוא מהותם של כל הדברים.

המונח רצון אצל שופנהאואר מבטא דחף בסיסי הקודם לתודעה ולכוונה. הרצון אינו זהה עם הנואמנון שאותו לא ניתן להכיר כלל, אך הוא מהווה את הדרך שבה הנואמנון מופיע.

[עריכה] אתיקה

לפי שופנהאואר, הרצון יוצר את התשוקות השונות, והתשוקות הן מקור לסבל. הרצון , בתור מקור לסבל, הוא רע. שופנהאור משבח, בדומה לבודהיזם, אורח חיים נזירי הממית את התשוקות ומבטל את הסבל. שופנהאואר מכנה זאת "שלילת רצון". האדם עצמו הוא גילוי של הרצון, ובתור שכזה אין לו רצון חופשי אינדיבידואלי. כאשר מתרחשת "שלילת הרצון", הרצון הוא זה ששולל את עצמו, ומדובר באירוע ולא בבחירה של האדם.

[עריכה] אסתטיקה

מפלט נוסף מהרצון ששופנהאואר מציע הוא האמנות. לדעתו, ההתבוננות האסתטית מתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך היא מהווה שחרור זמני. שופנהאואר העדיף את המוזיקה על הציור והפיסול הפיגורטיבים שכן היא משוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם. לתיאורית המוזיקה שלו הייתה השפעה על ואגנר.

שופנהאואר העריץ את דמות הגאון. לדעתו המאפיין העיקרי של גאונות הוא חירות יחסית מתשוקות מעשיות, המאפשרת התמסרות ליצירה.

[עריכה] פסיכולוגיה

שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר , בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.

[עריכה] כתביו

עבודותיו העיקריות והחשובות הן:

"העולם כרצון ודימוי", 1818/1819.
"שתי בעיות היסוד של תורת המידות", 1841.
"parerga und paralipomena" - (בתרגום ישיר, "נספחות ותוספות", חלקים מספר זה תורגמו לעברית תחת השם "הגיונות"), 1851.